מעין הקדמה

אילו אמר לי מישהו לפני כמה שנים שיום אחד אכתוב את הזכרונות שלי, הייתי מבטלת את דבריו ביטול גמור. האפשרות לספר את סיפור חיי בפורום רחב הייתה נראית לי כמו היחשפות, דבר שאינו עולה בקנה אחד לא עם העקרונות שלי ולא עם האופי שלי.

מה גרם לי לשנות את דעתי? השנים המתקדמות, המחשבות שאינן מרפות והרצון האנושי כל כך, שלא הכרתי עד לאחרונה, להשאיר תיעוד כתוב של חיי ושל חיי הקרובים לי מזווית הראייה שלי. לאט לאט הגעתי גם אני לתפיסת העולם של "והגדת לבנך". גם אני הבנתי, בדרכי, את החשיבות של העברת המסר המשפחתי לנכדיי ולניניי. משהוברר לי הדבר, הייתה כתיבתי רק עניין של זמן.

ובינתיים, חוזרים ובאים הזכרונות וגורמים לי להביט אחורנית ולראות את הדברים בפרספקטיבה שונה. ממרחק של שנים הדברים נראים אחרת. אני מבינה את העבר, את האירועים ואת הדמויות שהיו בו לא כפי שהבנתי אותם בשעתם. ההיזכרות היא מעין ניסיון לאחוז בעבר ולהבין אותו לעומקו. אמנם אי אפשר לשנותו, אבל עצם ההתמודדות עם הזכרונות משנה אותנו ומשפיעה על חיינו.

הזכרונות נעשים יקרים לי יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אני מוצאת את עצמי חושבת שלא הייתי רוצה שלא יהיה עוד איש שיספר על ילדותי בפרארה, על הוריי, על אחי היקר אוּגוֹ, על חברותיי היקרות ביותר ובעיקר על "המלאכים השומרים" שלי: ג'וֹבאנה סֶגרֶה, שבילדותי הייתי מכנה אותה "ויצֶ'מאמה" – "סגנית אמא" – וסאזיה ארליך כהן. אהבתן הייתה בשבילי נכס רוחני בעל ערך עצום. מאחר ששתיהן לא זכו להשאיר אחריהן ילדים, אני מרגישה זכות, כבוד ואושר להעלות את זכרן בדפים אלה.

אני מקווה שדרך השורות האלה ירגישו בני משפחתי את אהבתי לג'וליו. זכרונותיי וגאוותי בו מלווים אותי בכל רגע בחיי. ג'וליו נשאר בתוכי ובנפשי וכל מילה כתובה פה כאילו נכתבה אתו, למענו ולזכרו.

אבל לא רק קרובי משפחה וידידים רציתי להנציח. בזכרונותיי חי ונושם עולם שלם שאבד, העולם של יהודי איטליה, שיש לו הווי מיוחד, ניחוח משלו ועבר שאין דומה לו בעולם הקהילות היהודיות כולו. יש לקהילה האיטלקית לדורותיה גם מסר ערכי שאין לו תחליף, בהיותה הסובלנית, הנאורה והפתוחה שבקהילות. עם זאת, לא היו ביהדות האיטלקית לא התבטלות ולא התבוללות. זו הייתה יהדות גאה, עשירה בערכים יהודיים וכלליים, אשר ספגה את המיטב של תרבות העולם, ובעת ובעונה אחת עיצבה לה את תרבותה הייחודית.

ברצוני לספר גם על התעוררות הציונות באיטליה, התעוררות שהפיצה אור על כל ימי נעורינו, גם אם עכשיו, לצערנו, הציונות מאבדת מקסמה ומערכה בעיני דור נכדיי. מהסיבה הזאת הייתי רוצה שהזכרונות שלי יעידו על ימיה הראשונים של המדינה ועל מה שאנחנו נוטים לפעמים לשכוח: אלמלא המדינה הזאת, מה היה בגורלנו?

עדיין הייתי ילדה כשהבנתי שאני שונה מהאחרים, שאני יהודיה, ועברו הרבה שנים מאז. התוצאה הישירה של השינוי המזעזע הזה הייתה נקיטת עמדה יהודית ברורה לקבלת הרעיון הציוני. השנים שחלפו לא הקהו את ההכרה ואת האידיאולוגיה שלי.

מישהו אמר בחכמה שבלי עבר אין עתיד. הייתי רוצה שילדיי, נכדיי, ניניי וכל הסובבים אותי ימצאו כאן את החוליה המקשרת בין עבר להווה.

נובמבר 1994 – כסלו תשנ"ה

***

נולדתי במארס 1914, שנה ושמונה חודשים אחרי הולדת אחי אוּגוֹ וזמן קצר לפני פרוץ "המלחמה הגדולה". היום נקראת המלחמה ההיא "מלחמת העולם הראשונה", אבל אז הייתה "המלחמה הגדולה", ולדעת אבי ורבים מבני דורו, היא הייתה אמורה להיות המלחמה האחרונה; אחריה, יחיה העולם בשלום!

הזכרונות הראשונים שלי הם כמובן זכרונות מלחמה. אבא, שכבר לחם במלחמת לוב בשנת 1912, גויס לחיל הרגלים ונשלח לחזית אוסטרית. אמא, עם שני ילדים קטנים, אחי אוּגוֹ ואני, העדיפה לעבור את המלחמה בבית חמיה וחמותה. כנראה לא רצתה להישאר בבדידותה בדירה בוויה גורגאדלו. אנחנו, הילדים, שמחנו לעבור לבית התוסס והחם של נונו ונונה הירש.

בבית בוויה קונטרארי 22 מתחילים זכרונותיי הראשונים, זכרונות של ילדה בת שלוש. זה היה בית גדול, בנוי מלבנים אדומות כמו בתים רבים בפרארה. שמונה חדרים, שרוחב כל אחד מהם חמישה מטרים לפחות, נפתחו אל הכניסה הגדולה. בין המרתף לקומת המגורים נמצא ה"מֶצאנינוֹ" – קומת ביניים מאווררת שאוחסן בה כל מה שלא נמצא לו מקום בבית, אבל לדרגת כלי אין חפץ בו לא הגיע. נמצאו שם גם חפצים שהיו בשימוש רק מדי פעם – ספרים, סדינים ושמיכות, כלים וכדומה.

כנערה, כשרציתי לחפש את שורשיי היהודיים, הלכתי לחטט בין החפצים שב"מֶצאנינוֹ". מצאתי שם מזכרות מעניינות: פמוטים, סידורים, מנורת השבת שנמצאת אתי עד היום ואפילו שופר עתיק. מתחת ל"מֶצאנינוֹ" היה המרתף החשוך שקצת הפחיד אותי, ושם היו מונחים בקבוקי היין שהמתינו בסבלנות זה שנים. בחדר הסמוך היה תנור ענקי שסיפק חום לכל הבית ומסביב לו היה נערם הפחם בערמות גבוהות פחות או יותר לפי העונה. החדר הזה היה כמעט ארץ לא נודעת בשבילנו, הילדים.

באותה עת נשקפה לפרארה סכנת התקפות אוויר של האויב, מפני שבפאתי העיר נבנה מוסך ענק לאחסונו של הצֶפֶּלין, הוא ה"דיריג'יבּילֶה", כלי טיס בצורת חרוט, עשוי ממתכת ואריג, ספק מטוס ספק כדור פורח. הטייסים הגרמנים, שרצו לגלות בכל מחיר את מחבואו של ה"דיריג'יבּילֶה", היו סורקים את שמי פרארה בלילות. באחד הלילות של שנת 1917 נכנסה אַמֵליָה, המטפלת שלנו – לחדר שהכינה לנו נונה. אוּגוֹ, שהיה מבוגר ממני בשנה וחצי, ישן כמו מלאך, ורעש הפצצות רק הרעיד את ריסיו הבהירים. אבל אני, במיטה שלצד מיטתו, לא יכולתי להירדם. בכתונת הלילה הלבנה הארוכה והנר הרועד בידה, נראתה לי אַמֵליָה מבוהלת למדי. אני לא פחדתי, רק התפלאתי שמישהו מהשכנים החליט לעבור דירה באישון ליל דווקא. "ששש" לחשה אַמֵליָה, "אף אחד לא עובר דירה, זה משהו אחר. קומי, ילדה. היא העירה את אוּגוֹ ולאור הנר ירדנו למרתף. בחוץ קרעו הפצצות את השמים. לאחר שנרגענו טבלנו אוּגוֹ ואני את ידינו בתוך הארגזים מלאי ההפתעות: מעטפות ישנות שהצהיבו, מעוטרות בבולים ססגוניים מוכנים לאוסף שלנו, התכתבות של שנים ודורות. טבלנו באושרנו הקטן הנרגש עד שנונה, אישה קטנה אך סמכותית, גערה בנו: "שקט!" כאילו היה בכוח קולנו להסב אלינו את תשומת לבו של האויב. אבל בינתיים נמשכו ההתפוצצויות והפחידו אותנו, ובאמת ישבנו בשקט בלי לפצות פה.

למחרת דפק על דלתנו השוער של בית החרושת. בידו החזיק חפץ מוזר והגיש אותו לנונה, וזו נגעה בו כמעט מתחלחלת. "תראי, קארלֶטָה", אמרה, "זה רסיס של פצצה שנפלה אתמול בחצר של בית החרושת".

למרות ההפצצות והירידות למרתף היו החיים בביתם של נונו ונונה שמחים למדי. יכולנו להתרוצץ בכל חדרי הבית ובחצר המקורה המוקפת עמודים שנפתחה אל גינה קטנה. החצר הייתה בעיניי עולם פלאות מסתורי ומקור להרפתקאות. החצר גבלה עם הצד האחורי של הגטו, על חלונותיהן הרבים של הדירות. החזית של אותם בתים פנתה לוויה מאציני, הרחוב הראשי התוסס של הגטו, במרחק כמה צעדים מביתנו.

ביתה של סבתי אַלמֶרינדָה, שהכל קראו לה רינדה, היה בשבילי בית שני. נונה רינדה הייתה התגלמותה של אשת חיל. על קירות ביתה היו תלויות תמונות שציירה בנעוריה. גם הפסנתר השחור השרוט שניצב בחדר העבודה שלה היה שריד לאותם ימים רחוקים שבהם – כך סופר לי בלחש – ידעה נונה אסונות כבדים. אחיה התאבד בפריז אחרי שנקלע לחובות, או בעקבות אהבה נכזבת – האמת מעולם לא נודעה – ואמה שקעה בדיכאון ממושך עד מותה בטרם עת. אבל נונה כמו טאטאה את העבר ואתו גם את שאיפותיה האמנותיות. חיי היומיום תבעו את כל כולה, ומאחר שהייתה אישה חזקה וחכמה, קל לשער שזאת הייתה בחירתה המודעת. היא הייתה פעילה מאוד תמיד והייתה נותנת הוראות מדויקות על כל עבודות הבית למריה המבשלת ולאַמֵליָה. את רגעי הפנאי המעטים בילתה בתיקוני גרביים אינסופיים, כשהיא יושבת על כורסת הנדנדה הווינאית בפינת הסלון.

עוזרות הבית היו תמיד בפעילות: אֶדמֵאָה עסקה בבגדים ובכביסה ומריה בישלה וניקתה. אבל נונה הייתה מטפלת בכל ומארגנת כל. בבוקר הייתה יוצאת לקניות ובצהריים הייתה ניצבת ליד הכיריים ובודקת וטועמת את כל התבשילים. כנראה בגלל המלחמה היה מחסור בגפרורים, והיינו מייצרים בבית תחליפים, עשויים מרצועות קטנות של נייר מגולגל טבול בגופרית. לא נראה לי שהעזרה שלנו, הילדים, תרמה תרומה גדולה למבצע, אבל היינו משתעשעים בנסיונותינו להדק היטב את הנייר, כמו הגדולים. אף פעם לא היה משעמם במטבח הגדול, המלא עשן ומלא חיים. בחללו נשמעו הפטפוטים הבלתי פוסקים של עוזרות הבית וההוראות הנמרצות של נונה. לי היה נדמה שאני נמצאת במערת קסמים. היו לנו גם ארגזים מרופדים בשכבות של לבד, ולתוכם היינו מכניסים את הסירים כשהגיעו לרתיחה וכך היה המזון ממשיך להתבשל בלי צורך באש. המלחמה אילצה את כולם לחיסכון מרבי באנרגיה.

עולמנו הקטן היה שלו ורגוע במשך תקופה שהיום אינני יודעת להעריך, אבל זכרונות המלחמה הנוראיים התחילו בשבילנו, הילדים, בשנת 1917. קודם הייתה ההפצצה על פרארה ואחריה בא מאורע מזעזע עוד יותר.

בבוקר סתווי אחד נשמע לפתע צלצול ארוך של הפעמון. אחזתי בשמלתה של מריה, וכשבובתי הנאמנה בזרועותיי, התקרבתי לדלת. בפתח עמד זר שהפחיד אותי, כי היה דומה לדעתי לטוּנין דֶלָה קה די דיוֹ, הקבצן המשוגע שהיה סובב בעיר, מלוכלך, מגודל שער ולבוש בלואים. היו מספרים עליו שלא היה לו בית, וכאשר חלה פעם והביאו אותו לבית החולים, התעקש לישון מתחת למיטה, עד כדי כך שנא את המנהגים של בני התרבות. אבל האיש המוזר למראה התקבל בנשיקות, בחיבוקים ובדמעות. אחר כך ליוו אותו לחדר האמבטיה, ושמשת הדלת הנעולה כוסתה באדים. מה יכול היה להיות בינינו ובין האיש הזה שדומה לטוּנין האומלל? להפתעתי הרבה, בן רגע הפך האורח הנורא לאחד מבני הבית. הבגדים המטונפים, שהתברר אחר כך שהיו מדי צבא, נוקו וכובסו בקפידה. לשולחן הוגשה – שלא בשעה הקבועה – ארוחה חמה וטעימה. כשיצא האיש מחדר האמבטיה וריח נעים של סבון נודף ממנו, לא הניף אותי אל על, כפי שראיתי לימים בתמונות של חיילים שחזרו מהחזית. הוא נראה עייף ומודאג ונכנס מיד לחדר השינה. ביקשתי מאמא שתיתן לי להיכנס, רציתי לראותו אותו ישן, אולי לגעת בו. "ששש, אבא ישן, אל תפריעי לו", אמרה אמא וסגרה בשקט את הדלת. מה?! הקבצן הזה הוא אבא?

לא יכולתי לקבל את הרעיון הזה ופרצתי בבכי מר. אבל כעבור זמן קצר נעלם האיש לפתע פתאום כמו שהופיע. הייתה התבוסה הקשה בקאפּוֹרֶטוֹ וצבא אוסטריה הגיע כמעט עד פּאדוֹבָה. הגשר על הנהר פּיאבֶה קרס והשמועות – כדרכן של שמועות בימי מלחמה – לא בישרו טובות. דובר על אלפי הרוגים ופצועים. אבא, שידע כי אחיו נינו נמצא בקו הנסיגה, אפילו לא לן בבית ונסע מיד כדי לחפש אותו. שיחק לנינו מזלו, והוא עבר את הגשר שעל הנהר פּיאבֶה זמן קצר לפני שפוצץ. שניהם חזרו ב18- בנובמבר 1918. שובם הסופי לא זכור לי כמאורע טראומתי.

הייתי בת ארבע ואוּגוֹ היה בן חמש וחצי כשחזרנו הביתה, לדירתנו שבוויה גורגאדלו, סמוך לדואומו. הדירה הייתה בבית של שלוש קומות ובכניסה עמדה השוערת אָניטָה, שאהבתי מאוד. הדירה הגדולה הייתה פרי תכנונה של אמא והייתה שונה מאוד מהמקובל. פרוזדור לא חצה את הדירה באמצע, אלא בחלוקה של שני שליש ושליש. בשליש שפנה לוויה גורגאדלו היו חדר האוכל, חדר העבודה של אמא שהכיל את ספריה הרבים ובו הייתה כותבת וקוראת, והחדר שבו ניצב הפסנתר ובו ישנתי כשתפסו אורחים את חדרי המרווח יותר. ליד הקיר ניצבה שידה (שעדיין נמצאת אצלי) משובצת בעיטורי צדף. בלילות ירח הבהיקו וזהרו חלקי הצדף ואורם העיר אותי בפחד. מעברו השני של הפרוזדור היו חדרי השינה שלי של אוּגוֹ ושל ההורים, חדר עוזרות הבית, שני חדרי אמבטיה ומטבח גדול מאוד. את רוב שטחו של המטבח תפסו כיריים ענקיים של פחם ושולחן שיש, שהיה קבוע בו גם משטח עץ לרידוד בצק.

בבית בוויה גורגאדלו נהג הכל לפי כללים קבועים. הייתי מתגנבת לישיבה היומית של אמא עם ויטוֹרינָה, שבה הוחלט על סדר היום בבית, על הקניות ועל הבישול. אהבתי לבלות במטבח הגדול; ב"ג'אסאיָה" – ארון הקרח המצופה בצינק – אוחסנו הבשר, הגבינות, החמאה והחלב. כל בוקר היה "איש הקרח" בא לביתנו, ועדה, אחת העוזרות, הייתה מכניסה את בלוק הקרח למקרר.

עדה נחרטה בזכרוני יותר מעוזרות הבית האחרות שהתחלפו במשך השנים, אחרי שיום אחד ניסתה להתאבד בשתיית אקונומיקה, בוודאי בגלל אהבה נכזבת. המהומה הייתה גדולה, ולבסוף היא ניצלה. אחריה באו נערות אחרות, ונדמה היה שתמיד יהיה כך: הנערות יתחלפו והחיים ימשיכו לזרום כרגיל.

גרנו בקומה הראשונה, ומחדר העבודה של אמא יכולנו לצפות בעוברים ושבים ברחוב השקט. כשנגמרה המלחמה – בלי שאני ארגיש בכך – חזרו החיים לשגרה. אבא לא היה לגמרי בקו הבריאות, אחרי שחלה בקדחת בשנות המלחמה. מאז לא יכול היה לסבול את אוויר הים. לכן בקיץ היינו נפרדים: אני הייתי זקוקה לאוויר הים דווקא, והייתי מבלה על שפת הים, אך נאסר עליי להתרחץ, מפני שהייתי חולה לעתים קרובות. אבא ואמא היו נוסעים להרים, ואחר כך היינו מצטרפים אליהם. שפת הים הייתה בשבילי תחליף צנוע לרכיבה על סוסים, ספורט שמשך אותי מאוד בגיל צעיר, אך נונה הטילה וטו: "נכדתי לא תלבש מכנסיים!" כמה שנים ביליתי את חלקה הראשון של חופשת הקיץ בפנסיון או במלון קטן בעיירת חוף עם ג'ובאנה, חברתה של אמא, או עם אחותה מריה. לפעמים נסענו לוויארֶג'וֹ, מקום מגוריה של מריה. גם בן טיפוחיה הנערץ עליי, לאונה גינצבורג (לימים בעלה הראשון של הסופרת נטליה גינצבורג) היה בא לשם מטורינו. כשהייתי בת 16 לימד אותי לאונה לטינית. הערצתי אותו מאוד ואהבתי לשמוע את סיפורה של מריה, איך הצילה אותו כשהייתה האומנת שלו בסנט פטרסבורג. היא הבריחה אותו מרוסיה כשהיה חשש לחיי כל בני משפחתו בגלל ייחוסם, עושרם ומעמדם הבורגני. אז אמנם הצליחו כולם להגיע לאיטליה, אך סופו של לאונה היה טרגי: הוא מת מעינויים בכלא הפאשיסטי ברומא.

חופשת הקיץ הראשונה הזכורה לי הייתה בווילה סמוכה למארינָה די פּיזָה, לא רחוק מעיר המגדל הנטוי. שם היינו מבלים את רוב שעות היום על חוף הים. פעם כמעט טבעתי במים הצלולים הקרים. אני זוכרת את תחושת העילפון והמחנק בתוך המים. אישה משתה אותי מהמים כשאני מחוסרת הכרה. טינה, בת-דוד של אבי, נערה בת 19 שהייתה אמורה להשגיח עליי, נבהלה כל כך, עד שכמעט התעלפה אף היא. באותו קיץ עלה באש יער האורנים היפהפה לא רחוק מהעיר. אהבנו לטייל ולהשתעשע בין העצים הענקיים. עד היום אני זוכרת את השרפה בצער: מותם של עצים תמיד נגע ללבי.

חופשה אחת אני זוכרת במיוחד. באותו יום היינו אמורים לחזור לפרארה. לקראת הנסיעה התמלא הבית מזוודות, ארגזים, תיקים וסלים. לפני הצהריים עלתה אמא על סולם, איבדה את שיווי המשקל, נפלה ושברה רגל. הנסיעה הביתה נדחתה, ואינני יכולה לזכור בכמה זמן ואם שמחנו בהארכת החופשה או שראינו בה תקלה. רק עכשיו, ממרחק השנים, אני מעזה לשאול את עצמי אם הייתה הנפילה מקרה תמים, או שמא ביטוי לסירוב פנימי של אמי לשוב הביתה, אל בעלה.

אמי, רָקֶלֶה לבית לוי, הייתה אישה יפה ואצילת מראה. היא הייתה גבוהה, מצחה ואפה ישרים והבעת פניה רצינית, כאילו עול העולם כולו מונח על כתפיה. היא לבשה תמיד בגדים קלאסיים מהודרים, אך מעולם לא גנדרניים. מעולם לא ראיתי אותה מתאפרת, חוץ ממעט פודרה על עור פניה החלק. רק שערה הערמוני עמד בניגוד למראה החמור שלה. שערה התמרד נגד כל המכבנות וסיכות הראש. בכל הזדמנות קנינו לה במתנה (שהתקבלה תמיד בשמחה) מסרקות גדולים משריון צב, היחידים שהצליחו להשתלט על שפעת השער הסוררת. חוץ משערה הסורר הייתה אמא מופת לשליטה עצמית. אבא היה קורא לה בחיבה "קערה", כי חברותיה שפכו אצלה את לבן ותינו באוזניה את כל צרותיהן. היא הייתה מקשיבה, מנסה לעזור כמיטב יכולתה בעצה טובה ולפעמים גם בכסף, אך היא עצמה נשארה חתומה בפניהן.

אפשר לומר שאמי נולדה עם כפית של כסף בפה, אלא שהכפית נפגמה כשעדיין הייתה ילדה. אביה, אוּגוֹ לוי (שהיה אחי אמה של נונה רינדה) היה שגריר איטליה בפריז. אמה היפה, מאלווינָה לבית כהן, הייתה גבירה אריסטוקרטית, חביבת החברה הפריזאית. כשהייתה רָקֶלֶה בת ארבע, עזבה אמה את הבית ונישאה לבן-דוד שהתגורר באיטליה. באותם הימים כבר לא היה אוּגוֹ שגריר, ואולי היה קשר בין המעשה הרומנטי המופגן של אשתו ובין אבדן משרתו היוקרתית, אבדן שהוא עצמו גרם לו ומעולם לא התחרט על כך. וזה סיפור המעשה: לפני לידתה של רָקֶלֶה הייתה להוריה ילדה, מריה שמה, שנספתה בהיותה בת שלוש בדלקה שהתלקחה בגלל נר שהוצב בחדרה. כשנולדה רָקֶלֶה נקראה תחילה על שם אחותה. יום אחד שמע אוּגוֹ את אחד מעמיתיו אומר כי שמה של הילדה – מריה – מעיד שהשגריר מתבייש ביהדותו. הדבר הכעיס והעליב אותו מאוד: הרי אילו רצה להסתיר את מוצאו, היה משנה ראשית כל את שם משפחתו, לוי! השגריר לוי לא שקט עד שגרר את המשמיץ המבוהל לדו-קרב ביער בולון, ושם הסתיימה המריבה בשריטה סמלית, ושני בעלי המחלוקת יצאו בריאים ושלמים ואף מרוצים. להפתעת הכל, לא ראה אוּגוֹ בתקרית אסון גדול, אלא הזדמנות להתפטר ממשרתו המכובדת. אוהב ספרים היה מנעוריו, כל מה שקשור בהם משך את לבו, והוא נשבה בקסם הריח, הצורה והאותיות של הספרים. הוא אסף אותם בקדחתנות מלאת אהבה. כשהוצעה לו משרה של מנהל מחלקת הכריכה בהוצאת הספרים "קלמן" הידועה והיוקרתית, קיבל אותה בשמחה. הוא מצא מרגוע מעולם הפוליטיקה והדיפלומטיה, ותפקידו החדש הלהיב אותו. הוא מצא בו את המזיגה הנכונה של עסקים, אסתטיקה, אמנות ותרבות. אחרי זמן קצר נשא לאישה את סימון, שלא הייתה יהודיה. אני ואוּגוֹ לא אהבנו את "מֶמֶה" – כך קראנו לה – הנוכרייה, שפלשה מבחוץ והייתה אם וסבתא חורגת.

אבל כמעין פיצוי – כך אני מבינה זאת היום – היו לאמי כמה "נשמות אחיות" שהתקרבו אליה יותר משהצלחנו אנחנו, אני, אבי ואפילו אוּגוֹ בנה האהוב. הראשונה בוותק ובחשיבות הייתה ג'ובאנה סגרה, חברתה ללימודים בפירנצה. הן נפגשו בראשונה כשבאה רָקֶלֶה לפירנצה בזכות מלגה חשובה שקיבלה מהסורבון אחרי קבלת התואר בשפות ובספרות. הן כה התקשרו אישה לחברתה, עד שג'ובאנה, ששהתה גם היא בפירנצה לצורך לימודיה, באה עם אמי לפריז. באותם ימים היה לג'ובאנה קשר אהבה בלתי אפשרי, וכך נמצאה לה הדרך להתרחק ממנו. בזכות קסמה וכישוריה מצאה ג'ובאנה עד מהרה משרה מצוינת בתור מורה לבנות של משפחה יהודית עשירה וידועה (שאינני רוצה לנקוב כאן בשמה). לא עבר זמן רב ורָקֶלֶה הודיעה לג'ובאנה על נישואיה הקרובים לרֶנאטוֹ הירש, בן-דודה מפרארה. אם ג'ובאנה הייתה מאוכזבת מעט, היא לא הראתה זאת. בעצם, היא הייתה ודאי מאוכזבת, מפני שתכננה את חייה בפריז סביב רָקֶלֶה, אבל הידידות נשמרה. כל קיץ הייתה ג'ובאנה מתארחת בביתנו ולפעמים הייתה באה לביקורים גם במשך השנה, כשהייתה מלווה במסעות לימודים את חניכותיה העשירות. לימים היינו אוּגוֹ ואני מבלים את חופשותינו על שפת הים אתה, והיא הייתה מעניקה לנו אהבה גדולה. היינו בשבילה הילדים שמעולם לא היו לה.

ג'ובאנה, אור חיי. כששואלים אותי למי הייתי קרובה יותר, לאמא או לאבא, ממקום שאין בו מחשבות, ספקות או תהיות, עולה בי התשובה: לג'ובאנה.

ואפילו ג'ובאנה לא ידעה על צער חייה של אמי. רָקֶלֶה לא רצתה לצער אותה, אני משערת, ואולי היו לה סיבות אחרות, פשוטות יותר או מסובכות יותר, מי יודע? מי יודע מה עבר על אמי כשגילתה שהקרע בינה ובין בעלה היה עמוק בהרבה ממה שחשבה. כשעדיין הייתי ילדה הבחנתי איך אמי מתכנסת לתוך עצמה, איך הבעת פניה נסגרת יותר ויותר, אבל לא יכולתי לדעת מה גרם לכך. אתנו הייתה כתמיד, אם מחנכת, רצינית, שקולה ואחראית. רציתי שתנשק אותי, שתחבק אותי בחיבוק חם. הפרס, המתנה, נשיקת לילה טוב, שיאו של היום, היה נמנע מאתנו ביום שבו לא היינו ילדים טובים, כלומר פחות ממושלמים. עד כמה שאני יכולה לזכור היום, התקשיתי מאוד לעמוד במשימה הנעלה.

למזלה, הייתה לאמא עוד ידידת נפש, שממנה לא סתירה שום פרט מחייה, ולוּ העגום והמר ביותר. זאת הייתה הנרייט טאפּרֶסט, פקידתו המסורה של נונו אוּגוֹ. כשאיבדה רָקֶלֶה את אמה, הייתה הנרייט מקור של אהבה ועידוד, ומקור כזה הייתה גם כששוב חוותה אמא אבדן וכאב עמוקים. הנרייט – קראנו לה "נוֹנינָה" – באה להתארח בביתנו. מחדרו של אוּגוֹ, שאליו עברתי כשקיבלה נונינה את חדרי, יכולתי לשמוע קטעי שיחות שהתנהלו בלחש בינה לבין אמא. בחוש פנימי של נערה בת 15 הרגשתי שקרה משהו מסעיר, עצוב וקשה, סוד מפחיד שאסור לי לדעת. אמא תמיד השתדלה להסתיר מפנינו את אכזריותו של העולם שמחוץ לכותלי הבית. רק הנרייט יכלה לעזור לה; אמא ביקשה את עזרתה והיא התגייסה למענה. כעבור חודשיים שבה הנרייט לפריז כדי לסדר את ענייניה, ואמא הכינה לה חדר למגורי קבע בביתנו. למרבה הצער, זמן מה לאחר שחזרה נונינה לפריז, חטף אותה המוות בהתקף לב פתאומי.

מהשנים האלה של ילדותי ונעוריי נותרה בי דמותה של אמא כדמות עטורת הילה של איפוק וגבורה. מובן שלא יכולתי לדעת אז שכל יום נשבר בה לבה מחדש. כלפי חוץ שררו בינה ובין אבא יחסים של רעות וכבוד. מילה רמה לא נאמרה, פנים לא הוחמצו. היום, בגילי, אני יכולה לומר שאהבתם זה לזה הייתה פנימית ועמוקה, וכזאת נשארה עד הסוף. הם הרבו להתייעץ ביניהם, לשוחח בשקט. כך היה מאז ילדותי. אבי היה בא יום יום הביתה בשעה מאוחרת מאוד, ולא ידענו דבר על חייו הסודיים. אבל כשישב אתנו ליד השולחן, התאחדה המשפחה וחזרה להיות דבר שלם, עגול, סגור.

היום אני יודעת שהיינו מרכז חייה של אמא. היא התמקדה בנו, אך לא נתלתה עלינו. היא פתחה לפנינו את עולם הספרים, מסונן דרך טעמה: סלמה לגרלוף, תומס מאן, פרנץ ורפל, הספרות הרוסית הקלאסית וגם סופרים צרפתים כמו ז'יל ורן וויקטור הוגו, שאותם היה לנו קל לקרוא במקור. צרפתית הייתה השפה שהוריי דיברו בה ביניהם, ואנו קלטנו אותה משמיעה בבית ומלימוד בבית הספר. צרפת, שהייתה ביתה בנעוריה, השפיעה על אמא השפעה גדולה. היא התחנכה לאורם של וולטיר, של המהפכה הצרפתית, של "Les Droits de l'homme" (זכויות האדם), של לקחי משפט דרייפוס. ממנה למדתי לאהוב היסטוריה ופילוסופיה, וסקרנותי בשני התחומים האלה הוליכה אותי לימים לציונות ולארץ ישראל.

העולם לא נראה אז כאוטי כפי שהוא נראה היום, או אולי היה כזה כבר אז, אלא שהכל כוסה היטב באמצעות המסורות והחוקים. הבית והעיר היו המסגרות שבתוכן הרגשנו בטוחים, והאחת חיזקה את האחרת. מהבית יצאנו אל העיר, לטיולי יום ראשון עם אבא, שנהנינו בהם ולמדנו מהם. היינו צועדים על החומה העתיקה ומגלים תגליות פרטיות. כך בילינו שעות, מקפידים לרשום את שעת היציאה והשיבה.

היינו הולכים לשוק, הגובל בצדו האחד עם הדואומו. היינו מבקרים בגטו, מקום מגוריהם של אחדים מחברינו. שם היה אפשר לקנות הכל, ספרים ומחברות, מוצרי סדקית והלבשה וגם מאכלים מיוחדים: בורקס ענקיים, קוויאר נפלא ונקניק האווז המפורסם מהמעדנייה של נוּטה, שהתגוררה עם אחותה בקרבת מקום, באחד הבתים של הקהילה. באותו בית ניהלה נוּטה גם מסעדה כשרה צנועה, שביקרו בה סטודנטים "פלסטינאים" רבים ואורחים אחרים.

לפעמים היינו יוצאים לכפרים בסביבה. אבא שמר אמונים נוסטלגיים לטֶרֶזָה, נערה בת כפר הררי, שעבדה בבית הוריו. אבא הקפיד לבקר אצלה מדי פעם במשך כל חייה. הוא מעולם לא שכח את המעשה של טֶרֶזָה בשעת היוולדו. אחרי הריון קודם של סבתא שלא הסתיים בטוב, יצא אבי לאוויר העולם כשהוא כחול וכמעט ללא נשימה. סבתי התקשתה מאוד בלידה, והרופא והמיילדת הקדישו את מאמציהם לה. בתוך המהומה הנוראה שנוצרה, הונח בצד התינוק המפרפר בין חיים למוות. טֶרֶזָה בת ה14- הנשימה ברוב תושייתה את התינוק והחייתה אותו. קשר של חיבה מיוחדת היה בין טֶרֶזָה לאבי, והיא הייתה קוראת לו "אִיל מִי רינאטוֹ" – "הנולד מחדש שלי".

בשנת 1926 רכשו הוריי בית חדש גדול בקוֹרסוֹ פּוֹרטָה מארֶה 6. נינו, דודי, מצא בו כר נרחב לניסיונותיו ולשאיפותיו כאדריכל. גם בדירה של נונה, בקומה העליונה, השתדל להפגין את טעמו המיוחד.

באחד החדרים הייתה התקרה עשויה ריבועי עץ, ובכל ריבוע הייתה טבועה המילה "שלום". בתקרה של חדר אחר עיצב נינו את דמויות שנים עשר השבטים. בדמיונו היה ביתנו החדש כביתם של אצילם מהמאה הט"ו, ומשום כך בחר בתקרות העץ ובחלונות עשויים עיגולים עיגולים של זכוכית במסגרות עופרת. חמש שנים ארכה ההרפתקה הארכיטקטונית. אחרי עגמת נפש והוצאות שעלו בהרבה על התקציב המקורי, יכולנו להיכנס לביתנו, יצירת הפאר של נינו.

בסופו של דבר אכן היה הבית המוגמר מפואר, דמה לבתי האריסטוקרטים האיטלקים ועורר את ההתפעלות של תושבי העיר. רהיטי המנזר הכבדים ונברשות הבדולח, ארונות הספרים הגדולים שהכילו את ספרייתו של אבא על אלפי כרכיה ובעיקר הגן הנפלא, הרשימו את הכל. בחצר הצמודה לגינה הייתה באר עתיקה, יפה אך יבשה. על עץ השזיף שבגן מצאתי לעתים קרובות מקלט: בין ענפיו הגבוהים אלתרתי לי חדר קריאה פרטי משלי. יכולתי לבלות שם שעות ארוכות ולקרוא ולקרוא, כשאני שוכחת כל דבר אחר.

אחרי מאמצים ממושכים כל כך, ניתן לנו ליהנות מהבית לא יותר משבע שנים. אבל, במחשבה שנייה, לא זו הייתה סיבת הצער הגדולה ביותר לאמא. שני חדרים בדירה הגדולה שהוכנו באהבה רבה, חדרו של אוּגוֹ וחדרה של נונינה, לא שימשו מעולם את יקירינו אלה.

אמא התעניינה מאוד בכל מה שנגע לבית החרושת וגם השתדלה לעזור לעובדים ולעובדות. זכורה לי בייחוד עוזרת הבית שלנו, לוּצִ'יָה, שזכתה ליחס ולטיפול מיוחדים. אחרי הרבה נסיונות לא מוצלחים, הצליחה סוף סוף לוּצִ'יָה להרות. אמא אירחה אותה בביתנו ובעזרת המנוחה והטיפול הצליחה לוּצִ'יָה לסיים את ההריון. קרלה הקטנה – קרלה לכבודי! – נולדה בביתנו, ועד היום הקשר בינינו הוא כמו קשר דם. באחד הימים התקשרה אלי קרלה והודיעה לי בבכי שאמה נפטרה. לוּצִ'יָה, שהייתה בת 92, הייתה עדיין צלולה לחלוטין; היא לא רצתה ליפול למעמסה על משפחתה והביאה על עצמה את מותה.

הרבה לפני שהיו קיימים במתקדמות שבארצות אירופה חוקים חברתיים, זכו העובדות של "טריקו הירש" לתנאי עבודה מיוחדים במינם. הן היו מביאות את ילדיהן, בני 40 יום עד שלוש שנים, למעון שהקימה אמי בצמוד לבית החרושת. המעון היה למרכז חייה של אמא, ובאופן חלקי, גם שלי. לא אשכח את החדרים המרווחים, המקושטים בווילונות צבעוניים ובתמונות, ואת מיטות הברזל הקטנות הלבנות (בהמשך סיפורנו נמצא אותן בחדרי הילדים של קיבוץ גבעת ברנר). אמא ניהלה את המעון בעזרת מנהלת מקצועית, רופא, אחות ומטפלות רבות. התקנות שתיקנה אמא שיקפו נאמנה את עולמה המסודר והמאורגן, וגם היו ביטוי לעקרונות חינוכיים מקוריים ומתקדמים. היא ביטלה לגמרי את החיתולים המהודקים שבהם היה מקובל אז לעטוף את התינוק מכף רגל ועד אמצע הגב: אצלנו היו הרגליים הקטנות חופשיות לגמרי, מחוץ לחיתולים. ברגע שהיו מסוגלים לשבת, ישבו התינוקות בשעות קבועות על סיר לילה קטן, היו מתחרים ביניהם בזריזות, במעין תחרות ריצה שהייתה מתנהלת בישיבה על הסיר. בשעות קבועות היו אוכלים את ארוחותיהם, יוצאים לגינה, משחקים בשלווה או נרדמים כשהם מוצצים אצבע. המעון הבהיק בניקיונו והיה מלא אהבה, שכמו יכולת לגעת בה ביד. לא הייתה לי שמחה גדולה יותר מביקורי היומי במעון. לפעמים הייתי מבקרת שם לפני לכתי לבית הספר, הייתי עוזרת ברחיצת הילדים ומשחקת אתם. גם הכנתי להם את עץ חג המולד. הייתי בטוחה שכאשר אגדל אהיה גננת.

חוש הצדק של הוריי היה גדול, אבל אמא היא שתרמה את הרעיונות החברתיים ששאבו את השראתם מהמפכה הצרפתית. העובדים ידעו שאצל "סִיניוֹרָה רָקֶלֶה" ימצאו תמיכה ואוזן קשבת לבעיותיהם. היא הציעה את חוזה העבודה, שבו נקבע כי יום העבודה הוא של שמונה שעות בלבד; בעד כל שעה מעבר לזה ישולם לעובד תשלום נוסף. גם במושגים של היום, נראה לי שמפעלנו היה מן המתקדמים ביותר מהבחינה הסוציאלית. העובדים לא היו כפויי טובה. הם השקיעו מאמצים רבים בעבודתם, ותוצרת המפעל נודעה בטיבה בכל אירופה. העובדים היו נאמנים לאבי, ויום אחד – שעליו עוד אספר – הגנו עליו בגופם. שנים רבות אחרי שעזבתי את פרארה, בביקוריי החוזרים שם היו פונים אליי אנשים שלא הכרתי ואומרים לי בהבעת כבוד: "את הבת של אדון רנאטו." לפני כמה שנים התארחתי במלון שנבנה על חלק משטחו של בית החרושת. כאשר גילתה בעלת המלון את זהותי, סירבה לקבל ממני תשלום, ואני לא חזרתי עוד להתארח שם, שמא יחזור הדבר על עצמו.

רגש האחריות שלט בבית. אמא הייתה אחראית לנו ולעובדות הבית ובית החרושת. אבא היה אחראי לנו ולעובדיו. אוּגוֹ היה אחראי לעצמו. הוא היה ילד ממציא, שקוע תמיד בפירוק או בהרכבה של משהו. אני הייתי היחידה בבית שהייתה חופשייה יותר מ"חובות". בגיל עשר חליתי בפּלֵאוּריטיס, דלקת קרום הריאה, מחלה שהיום כמעט נעלמה. היו לי חום גבוה, חולשה וכאבי גב. אמא לא כל כך האמינה לתלונותיי וטענה שאני נוטה לפינוק ולהיסטריה. אבל הרופאים התייחסו אליי ברצינות דווקא, וציוו עליי להימצא עד כמה שאפשר באוויר צח, בעיקר באוויר של ים.

פגישתי הראשונה עם הביולוגיה הנשית הייתה מוקדמת למדי: הייתי בת 11, על שפת הים בוויארֶג'וֹ והייתה אתי מריה, אחותה של גו'באנה. מריה הרווקה השכילה להסביר לי הכל בנעימות ובפתיחות שלא כל האמהות מסוגלות להן. ובכל זאת, בשנים הבאות התמרמרתי על ההכרח החודשי לסבול מכאבי בטן, כאבי ראש ואי-נעימויות אחרות. אמא ניסתה לחנך אותי: "ואם את בוכה, זה עוזר לך?" זאת הייתה כנראה הסיסמה שלה בחיים. היום אני מודה לה על השיעור הזה, אחד הרבים שנתנה לי, שמקצתם היו קבועים ומוסתרים בדוגמה אישית ומקצתם היו מנוסחים, ברורים ובהירים. אבא לימד אותנו סדר ומשטר ואמא הייתה אומרת כי לכל אדם תפקיד בעולם והאדם אינו קיים רק בשביל עצמו, אלא גם למען האנושות בכללה. ועוד לימדה אותי: החיים הם ההזדמנות שלך, עשי מהם משהו, עשי משהו נפלא. על הממדים והחשיבות תחליטי בעצמם, כי אלה החיים שלך." כבר אז בחרתי בציונות ובעלייה.

סדר יום

האם היה אבא הקפדן ומטיל המרות? או אולי הייתה זאת אמא – ספוגה בחינוך ובתרבות של צרפת – שעיצבה את מסגרת הבית? לעולם לא אדע. אולי הייתה זאת המזיגה המופלאה שנוצרה ביניהם, ושאינה מאבדת מטעמה למרות הדברים שאני יודעת היום. הנזיפה החמורה ביותר שהייתה אמא משמיעה לאבא הייתה "אבל אדון רנאטו!" רק לפי הטון או זקיפת הגבות היה אפשר להבחין אם היא מתלוצצת או קצת כועסת. נימוסים, מחוות חיצוניות, מסגרות קבועות – כל אלה היו חשובים מאוד להוריי, ודווקא כשכעסו היה הקול מנמיך והולך.

אבא הנהיג בבית נימוסים וסדר שאסור היה להפר. בין השעות שתים עשרה לשתיים אחר הצהריים אסור היה להפריע. הסייסטה היא מושג מקודש באיטליה. ארוחת הצהריים הייתה מוגשת בשתים עשרה, כשחזרתי מבית הספר, והייתה ארוחה קלה: פאסטה ברוטב ומעט בשר. בשמונה וחצי בערב הייתה מוגשת הארוחה העיקרית: מרק, בשר וירקות, פירות וקינוח. לארוחה הזאת היינו צריכים להתייצב רחוצים ולבושים היטב, לשבת זקופים, להשתמש במפיות, להקשיב בנימוס, ולא להתווכח, חלילה, עם אבא. אמא הייתה מגישה את המרק מתוך קערה גדולה יפה אל הצלחות שהיו מונחות לידה.

אבא היה דמות פטריארכלית. על אף קומתו הבינונית, היה בו משהו מרשים, כמעט מטיל פחד. זקנו המטופח ועיניו החומות הרציניות שיוו לו הדרת כבוד. כשעבר בין שורות העובדים, היה נפסק מיד כל פטפוט ומשתררת דממה. לא מעט מבטחונו העצמי של אבא נבע מהיותו בנם של תעשיינים מצליחים ואמידים. "טריקו הירש", "משי סאנטיני" – אף זה מפעל בבעלות יהודים – ומפעל סוכר שאת שמו אינני זוכרת, היו מפעלי התעשייה שסיפקו אלפי מקומות עבודה בפרארה.

אינני זוכרת אם בנעוריי הרגשתי חשובה בגלל המקום שתפסה משפחתי בחיי העיר. יותר מגאווה ותודעת מעמד, ספגנו בבית תחושת אחריות ואתגר. כאילו היו אמא ואבא אומרים לנו: "אלה החיים שלכם, קיבלתם אותם במתנה, הכל פתוח לפניכם, הכל אפשרי, נצלו את ההזדמנות!" כמה שונה הייתה גישתם מגישה אחרת, אופיינית למשפחות אחרות: "החיים קשים ורעים, הם מירוץ מכשולים אכזרי. עשו הכל כדי שתצליחו לשרוד ולעבור אותם בשלום." בוודאי היינו בני מזל, אוּגוֹ ואני, שכך חונכנו, מפני שמלבד הדחיפה למימוש החיים, הדגישו הורינו את ההכרח לעשות טוב, ברוח החכם באדם, "סור מרע ועשה טוב."

זליגמן הירש היה המייסד של שושלת המשפחה. ממנו נמשכה המסורת הערכית והמוסרית. סבא זליגמן היה אבי סבי מצד אבי רנאטו. הוא הגיע לאיטליה מווירטנברג שבגרמניה כרוכל במיני סדקית, בעיקר חוטים. בעצם הוא התכוון להגיע לוונציה, עיר נמל עשירה ששמה הלך לפניה בין יהודי גרמניה, גם בזכות בית הדפוס המפורסם שהוציא לאור כתבים הלכתיים, פירושים של המקרא וספרי הגות. אבל בפרארה פגש אבי סבי את בֶּנֶדֶטָה, ולמרות השוני העמוק בין היהודי הגרמני ליהודייה הספרדייה, נמשכו זה לזה ונישאו. כך הייתה פרארה, במקום תחנה בדרך, לביתה של משפחת הירש במשך חמישה דורות. לזליגמן ובֶּנֶדֶטָה נולד בן יחיד, צֶ'זארֶה. צֶ'זארֶה נשא לאישה את רוֹזינה פיזה ונולדו להם שישה בנים. הבן הבכור היה סבי קרלו, והצעיר היה גוּליֶלמוֹ, רופא שאהב נשים ונשאר רווק. אחים נוספים היו אַלדוֹ, אביה של טינה מינֶרבּי, וג'וּליוֹ, אביה של ליאה קָזֶס. על האחרים, שאינם שייכים לסיפורנו, אינני יודעת הרבה, ועוד פחות אני יודעת על הילדים שנולדו מנישואיו השניים של צֶ'זארֶה.

סיפורה של משפחתנו יכול להפוך לסאגה גדולה. ענפים שונים של המשפחה השתרגו זה בזה בנישואי קרובים, ורבים מהם היו ראויים להיכנס לרומנים ארוכים, כמו אלה שאהבתי לקרוא בשכיבה על הדשא בגינת ביתנו או במקלט שלי בין הענפים של עץ השזיף. אני זוכרת שמות אקזוטיים, מיראנדה, לולה, לינה, שלושה דורות של בנות. לינה הירש נישאה לקלֶמֶנטֶה אַנקוֹנָה והייתה אמה של לולה. לולה נישאה לגאסטוֹנֶה הירש, אחיה של טינה, הכנר האיטר, שמת מקדחת צהובה בקהיר לפני מלחמת העולם הראשונה. טינה, בתו של אלדו, היא שסיפרה לי הרבה סיפורי משפחה שנים רבות אחר כך, כשהייתי מבקרת אצלה פעם בשנה בבית האבות שבבולוניה. טינה הלכה לעולמה בקיץ 1992.

אני חוזרת עכשיו לזליגמן הירש, כי עדיין לא סיפרתי את כל סיפורו וגם לא חלקתי לו את כל הכבוד הראוי לו. זליגמן הניח את היסוד למפעל הסריגה המשפחתי. בתחילה היה המפעל בית מלאכה קטן, עם נול יחיד, שהעסיק רק את בני המשפחה ופרנס אותם בכבוד. בנו, צֶ'זארֶה, הגדיל את בית המלאכה, רכש מכונות, פיתח מוצרים חדשים והרחיב שווקים. בימי קרלו ואֶחָיו כבר היה "טריקו הירש" מפעל משגשג וידוע.

אינני יודעת איך הצליחו בניו של קרלו, רנאטו ונינו, לרשת את המפעל. אולי, כמו גוּליֶלמו, האח הרופא, העדיפו גם האחים האחרים אפיקים אחרים, תעשייתיים פחות ומסחריים פחות. דודי נינו, כמו כמה מבני המשפחה לפניו, אהב את החיים הטובים. לא פעם, כשחזרנו מבית הספר ועברנו אצל נונה לביקור קצר, הייתה מקבלת אותנו במשפט "ששש, נינו ישן", כשאצבע מונחת על שפתיה הסגורות. דודי עלה ארצה כשהוא בן ארבעים ועדיין רווק. כאן נשא לאישה את שולמית והקים משפחה בקיבוץ גבעת ברנר. מעולם לא הבנתי איך ולאן התנדפו תכונותיו הישנות, אהבתו לבילויי הלילה ולקימה המאוחרת בבוקר. במהלך הסיפור עוד אספר הרבה על נינו, שהיה הראשון שדיבר אתנו על ציונות.

רנאטו אבי היה אדם חרוץ ובעל יזמה. הוא נחשב לטכנולוג מצוין ולמנהל מוכשר. "טריקו הירש" לא רק סיפק עבודה לאלפי משפחות, אלא גם היה לשם דבר בעולם האופנה. הכל הכירו את סמלו המסחרי של המפעל: צבי בעל קרניים מסועפות בצד אחד (הירש בגרמנית פירושו צבי), בצד השני מגן דוד ובאמצע המילה ZVI. בהנהגת אבי התפתח המפעל והגיע לרמת שכלול טכנולוגי גבוהה ביותר. גם אמי הייתה בעלת כשרונות. היא הצטיינה בהתאמת צבעים וביצירת דוגמאות סריגה חדשות. לפעמים, כשהייתה מראה לאבא את יצירותיה הנועזות, הוא היה רוטן: "אולי תמציאי כבר משהו שגם אפשר למכור?" נימת הדברים הייתה מבודחת, מהולה בגוון מסוים של התפעלות.

ממה שסיפרתי אפשר להבין את אווירת הבית שגדלתי בו? התפנוקים היו תופעה נדירה; נונה רינדה הייתה מגדירה אותי בקיצור במשפט "ילדה ממשפחה טובה אבל לא מנומסת", והתכוונה לומר שאינני מתנהגת כמו שנערה הגונה צריכה להתנהג. נונה הזדעזעה כששרקתי כמו בן, וכמו בן – אוי לאותה בושה – גם טיפסתי על עצים. הייתי ילדה עקשנית, תוססת ומסרבת לקבל תשובות מתחמקות. אינני מכחישה את נטייתי לעמוד על דעתי אפילו במחיר מריבות, ובייחוד חקוקות בזכרוני המריבות עם אחי אוּגוֹ וחברו הטוב ג'וליו, שאליהם התייחסתי בתערובת של הערצה וקנאה.

כשאני מדברת על אוּגוֹ אני תמיד נרגשת ומזועזעת, כמו לא עברו שישים וחמש שנים מאז אותו 25 ביולי 1930. אני יודעת שאין ברירה: עליי לחזור על אותו יום נורא, להוציא מתוכי את הכאב, שכמו נגנז בפינה הנסתרת ביותר בלבי. אבל עכשיו אני עושה במכוון הפסקה, עד שאמצא בתוכי את הכוח לספר על אוּגוֹ.

כאשר כל אדם "נורמלי" באיטליה היה נמשך אל חופי הים כמו על ידי מגנט סמוי, אנחנו היינו מבלים את חופשותינו בהרים או לכל היותר על שפת הים, אך בלי להתרחץ. זאת לא הייתה צרה גדולה במיוחד, כי אהבתי לטפס על ההרים בימי הקיץ הנפלאים יותר מאשר לעשות סקי או אפילו לשחות.

ראייתי הייתה פגומה מגיל צעיר. הוריי הבחינו בכך כשהייתי בת שבע, כשהתכופפתי יותר מדי אל הפסנתר. הם הביאו אותי לבית החולים האוניברסיטאי בבולוניה לשלושה ימי בדיקות בחדר חשוך. שם אישרו שאני קצרת ראייה, אבל לא הציעו לי שום עצה מועילה ורק אסרו עליי לעייף את עיניי. חולשת העיניים נשארה, ועכשיו, בחלוף השנים, היא מאיימת על ראייתי.

בבולוניה היה מוסד אורתופדי גדול ומפורסם. הוריי היו בטוחים שרופאי בולוניה ישכילו למצוא מהר תרופה גם לכל החוליים והפגמים בגב ובעמוד השדרה. גם בעניין הפלאוריטיס התייעצו עם הרבה מומחים; לשמחתם הגדולה של הוריי, שללו הרופאים שמדובר בשחפת וסברו שמדובר בפלאוריטיס כרונית, מחלת ריאות הגורמת לדלקת ועלולה להביא גם להצטברות נוזל בין הריאה לקרום העוטף אותה. אני מנסה לחשוב איך השפיעה עליי מחלתי, שתפסה אותי בדיוק בגיל של עיצוב אישיותי. הייתי רזה מאוד, עור ועצמות ממש. השתעלתי הרבה והתלוננתי על כאבים. הפלאוריטיס ליוותה אותי כמה שנים. בתקופות שהחמירה המחלה הייתי מקדימה לצאת מבית הספר, אבל בתקופות אחרות כמעט שלא הייתי מרגישה בה. כמעט כל יום היה לי חום לא גבוה, אבל היה בו די לגרום לי להרגשת חולשה ומחלה. לפעמים היו לי גם כאבי גב וכאבי בטן.

בגיל שש נכנסתי לבית ספר יסודי מיוחד, ליד הסמינר למורים, והצלחתי מאוד בלימודיי. כשהייתי בסוף כיתה ג' התחילו להפעיל את החוקים הפאשיסטיים, ובית הספר – שיצא לו שם ליברלי ומתקדם – נסגר.

סגירת בית הספר גרמה לזעזוע, ואפשר אפילו לומר למהפכה בחיי. בתי הספר הציבוריים בפרארה נחשבו לבעלי רמה נמוכה ולא מתאימים לילדי משפחת הירש. משום כך רשמו אותנו הורינו לבית הספר היהודי. עובדת שייכותי לציבור היהודי הפתיעה אותי מאוד, אבל מה שבאמת זעזע אותי היה אי-הידיעה של העובדה הזאת. כעסתי על הוריי שהתכחשו ליהדותם, אבל הרבה יותר כעסתי עליהם כי מנעו ממני את הידיעה על שייכותי. כשביקשה המורה מהילדים לכתוב חיבור על "השבת בבית", הרגשתי זרה בכיתה. הייתי היחידה שלא יכלה לספר את חוויותיה. אצלנו בבית לא הייתה משמעות יהודית לחג, לשבת או לחול. היינו איטלקים לכל דבר.

אני זוכרת היטב איזה סקנדל עשיתי: "אפילו לא ידעתי שאני יהודייה! אם אתם לא רוצים להיות יהודים, לפחות תרשו לי להחליט! זכותי לבחור!" רגזתי כמו סייחה מרדנית. אמא, שידעה לעמוד במצבים קשים מזה, חייכה ואמרה לי: "לכי לנונה רינדה ותבקשי את המפתח של המצאנינו. אני בטוחה שתמצאי שם חפצים יהודיים שישביעו את רצונך." עשיתי כדבריה. אכן, מצאתי שם תשמישי קדושה וגם מצאתי סידור ישן, ששמור אצלי עד היום, שאבי סבי היה מתפלל ממנו כשהיה חזן בבית הכנסת

בבית הספר היהודי, "אַזילוֹ אינפַנטילֶה אֶבּרַאיקוֹ", נפקחו עיניי ליהדות. פתאום הבנתי מה חסר לי. בין השפעתו של אבי התעשיין ובין השפעתה של אמי בוגרת הסורבון, שלקחי משפט דרייפוס היו בעיניה חוויה בסיסית, עדיין נותר חלל ריק נרחב ששאף להתמלא. בסידור שמצאתי אצל נונה נרשמו האירועים המשפחתיים. "בפרשת 'כי תצא' נולדה לי בתי רוזינה", כתב אחד מסביי בעברית; ועוד: "בשמחת תורה נולד צ'זארה". מוזר, גם יהוא שלי נולד בשמחת תורה. במגירה העליונה של השידה הישנה שהביאה אמי מאיטליה, אני עדיין שומרת את הסידור הקטן המכיל נוסח מקוצר של תפילות השבת והחגים, ברכת המזון וקידוש לשבת ולמועד. יהדות בנוסח מרוכז ומתומצת.

אוּגוֹ התלהב מהגילויים האלה לא פחות ממני. הוא היה כשרוני מאוד, למד עברית מהר וגם רכש ידע בתרבות יהודית עם סטודנטים "פלסטינאים". כך גם קלט את המשמעות המעשית והרגשית של השתייכותנו הישנה-חדשה. פעם, כשהוגש לשולחן נקניק חזיר, קמנו שנינו, ואוּגוֹ, רציני ומודע לחשיבות המעמד, אמר: "מעכשיו, אם יעלה בשר חזיר על השולחן הזה, לא נוכל לאכול כאן." אני הבעתי את הסכמתי הבלתי מסויגת. מאז לא הופיע בשר חזיר על שולחננו.

אבא ואמא, חכמים כתמיד, לא התנגדו לרוח החדשה שהבאנו הביתה, אם כי לא שינו מן הסתם את השקפת עולמם או את סגנון חייהם. בר המצווה של אוּגוֹ נחגג לפי כל כללי המסורת בבית הכנסת. אוּגוֹ למד את טעמי המקרא וקרא את הפרשה ואת ההפטרה בצורה רהוטה וברורה שהפתיעה את כולם. היינו הולכים לפעמים לבית הכנסת ובימים הנוראים גם אבא הצטרף אלינו. למדנו הלכות שבת וחגים ואכילה כשרה, חגגנו את החגים והרגשנו שייכות. אפילו לדקדוק העברי, על פעליו וכל כלליו המסובכים, היה קסם מיוחד בשבילנו; למדנו אותו ממורים שונים שלימדו בפרארה, שהייתה כבר אז קהילה בעלת נטייה ציונית מובהקת. על שפת הים הייתי מלמדת את חברתי בּרוּנָה לוי את יסודות הדקדוק. ההיסטוריה היהודית משכה את לבי. כשהייתי בת שלוש עשרה, בגיל שבדרך כלל נערות היו קוראות בו רומנים קלילים, קראתי את כתבי דובנוב. עד אז לא היה לי כל מושג בהיסטוריה היהודית על כל תלאותיה. דובנוב הראה לי את היהדות באור אצילי וראוי להערכה ולכבוד. רק עם מיוחד יכול היה לשרוד ניסיונות כאלה ולא לאבד את אופיו ואת גאוותו.

עליי להודות לדודי נינו שסלל לפנינו את הדרך ליהדות ולציונות, אבל גם הורינו המתבוללים לא התנגדו לשאיפותינו החדשות. נינו לפנינו התקרב מאוד ליהדות. דודי, כפי שכבר סיפרתי, היה חייל בצבא איטליה. באחד הקרבות העקובים מדם שהשתתף בהם במלחמת העולם הראשונה נחלה איטליה תבוסה קשה. בשדה הקרב, לפני הנסיגה, שמע נינו קול כאילו מעולם אחר. חייל אוסטרי התחנן למים בגרון ניחר. הוא ניסה לעזור לו במעט מים שהיו במימייתו, אבל החייל האוסטרי מת, והמילים "שמע ישראל" על שפתיו. נינו היה נסער. הוא הניח שכדור שהוא עצמו ירה הרג את החייל, ואם כן, הרי הרג את אחיו, בן עמו! באותו רגע היה ברור לו – ברור כצבעי הדגל האיטלקי – שלא הייתה כל משמעות למדים השונים ולדגלים השונים שנשאו השניים בחייהם ובמותם. המילים העתיקות, המעבירות מדור לדור את המסר היהודי, רק הן היו חשובות. לחבריו היהודים, שלהם סיפר את החוויה המזעזעת, אמר שהרגיש כחרס הנשבר. הוא יצא לחפש לו תרופה, ומצא אותה בטורינו, בפגישתו עם עורך הדין פּאצ'יפיצ'י. האינטלקטואל היהודי הדתי, שזקן אדמוני שיווה לפניו מראה של נביא, הטיף ליהדות ולציונות בלהט רב. הוא שכנע את נינו, הלהיב אותו ונתן לו זהות חדשה. אמנם יותר מאשר לדת היהודית נתפס נינו לציונות, והיא הפכה מאז לערך מרכזי בחייו.

לנינו הייתה השפעה גדולה עלינו והוא אהב את אוּגוֹ ואותי כאילו היינו ילדיו. גם בשבילנו הוא חיפש פתרון בציונות. ראשית לכל מצא מורה לעברית, דבורה ריגאי, ולמדנו אתה בחוג לילדים שהיו לי בו כמה חוויות מרגשות. אחת מהן זכורה לי במיוחד: היה לי תפקיד "הרעה" – תפקיד שלא היה זר לי כל כך – במחזה שכתבה בשבילנו המורה. היה עליי להדליק "אש קרה" ולהחזיק אותה ביד, ופחדתי מאוד שמא אצית את התיאטרון. אבל אז באה הפיה והסבירה לי את הכל ודיברה אליי בעדינות ובחיבה, עד שכל רשעותי נמוגה. וכל זה היה בעברית! גם דקלמתי בעברית קטע בחרוזים שחובר במיוחד בשבילנו. לחברה שיעצה לי "עזבי את כל ספרייך וגם מחברותייך" עניתי: "אל-נא חבצלת, אל תהיי איוולת, אם לא אדע מה זה מפּיק אז אקבל בלתי מספיק." הוריי דאגו גם שנקבל שיעורים מאדון הלפן, פילוסוף יהודי מווינה, שוועד הקהילה של פרארה מינה אותו למורה. הוא לימד את אוּגוֹ ואותי את יסודות הדקדוק העברי והמחשבה המוסרית הפילוסופית שבתורה.

עולם חדש נפתח לפניי, עולם של ידע ושל חכמה שנראה לי עשיר, גדול ועמוק. רציתי לספוג את כל העושר הזה, קראתי בלהיטות ספרי היסטוריה ויהדות, האזנתי בסתר לשיעורי העברית שנתן פרופסור דגני לאוּגוֹ ושכנעתי את נונה רינדה לערוך את הסדר כהלכתו. הוקסמתי כשהוכיח פּאצ'יפיצ'י שאין עוד עם כעם ישראל. ואני זכיתי להשתייך לעם ההיסטורי המיוחד הזה, שהקדים את כל העמים במונותיאיזם ובחוקיו המוסריים!

מנהל בית הספר התיכון שלמדתי בו היה יהודי. לא שזה עזר לי במשהו: "את יהודייה ואני יהודי, אבל תסתדרי לבד", כך ענה לתלונתי על אחת המורות. משפט זה הביא אותי כבר אז להחלטה שלא אתן לילדיי ללמוד באיטליה. כל המורים ללא יוצא מן הכלל הצטיינו בקפדנותם ובדרישותיהם הגבוהות בכל התחומים. הם פנו אלינו בשם המשפחה ובגוף שלישי, ומיותר לציין שכך פנינו גם אנו אליהם.

המורה שלנו לכימיה דרשה מאתנו לא להסיר את מבטנו ממנה במשך כל השיעור. "הירש, לאן את מסתכלת?" גערה בי בכל פעם שנראה לה שלשנייה אינני מקשיבה לה.

היו לי כמה חברות, ומהן אזכיר את ואלריה גראציה ראוֶונה, חברתי לנצח. ואלריה הייתה מעוררת קנאה ביופייה, בכשרונותיה ובשאר סגולותיה המיוחדות. את שיעורי הבית ליום המחרת הייתה מכינה בכיתה בזריזות רבה, ובו בזמן הצליחה לעקוב אחר דברי המורה. היא הייתה בת למשפחה ותיקה בפרארה. אביה, פֶליצֶ'ה בן לֵאוֹנֶה, היה ציר בקונגרס הציוני ואף זכה לביקור של הרצל בביתו.

אוּגוֹ נכנס להרפתקה הציונית בהתלהבות לא פחותה מהתלהבותי ובתוספת כישרון גדול משלי.

עוד לא מלאו לו שש-עשרה כשניסה את כוחו בתרגום מאמרים ונאומים של אחד העם ושל ארתור רופין. הוא גם היה פעיל בתנועת הנוער, אבל בדרך כלל כוון עיקר התעניינותו להמצאות ופעלולים. עם חברו הטוב ג'וליו היה בונה כל מיני מכשירים ואביזרים, ואלה הרשימו אותי מאוד. גם אבא היה גאה בו: הבן המוצלח שלו הבין במכונות ויוכל להיכנס לעבודה בבית החרושת בלי קושי. כדי לתת לו הכשרה מתאימה, שלח אותו אבא לגרמניה להשתלם במכונאות. הוא חזר משם מרוצה ומאושר, עמוס שבחים ומחמאות.

והנה אני מגיעה לרגע שקטע את ילדותי ואת נעוריי והרס לנצח את תחושת ההגנה והביטחון שאמא השתדלה כל כך ליצור בשבילנו. היה ברור כל כך שאוּגוֹ ואני נחיה תמיד יחד, עד שאפילו מריבותינו, שהיו לעתים קרובות רועשות ואלימות, לא היו אלא חלק מהאחווה המוחשית והמובנת מאליה. אוּגוֹ היה הנכד האהוב של נונה והבן הנבחר. אותי אהבו נינו ונונו קרלו, וכך נשמר האיזון. בסתר לבי ידעתי שאוּגוֹ הוא הבן המועדף ואפילו לא טרחתי לקנא. כשהיו אומרים לי שאינני יפה, הייתי מחייכת ואומרת: "לעומת זאת אני נחמדה." אבל אוּגוֹ – וזאת הייתה עובדה ברורה וגלויה – היה גם יפה וגם נחמד: גבוה, כחול עיניים, דומה לאָנטוֹניוֹ היפה, אחיה החורג של אמא, שהופיע יום אחד בחיינו. אמא שמחה בקשר אתו וטיפחה אותו, אף על פי שנולד לאמה מנישואיה השניים עם בן הדוד המסתורי.

אוּגוֹ וחברו הטוב ג'וליו היו בעיניי חבורת עילית. לא הבנתי בדיוק במה עסקו כל היום, ואי ההבנה יצרה מרחק של הערצה. שניהם היו תלמידים טובים שמצאו זמן לכל. נשרכתי אחריהם, כשהם לועגים לי ברוח טובה על התעסקותי בבובות המטופשות האלה. הם הצליחו להרכיב רדיו פשוט אך אמיתי. הייתי מאושרת מפני שביקשו לשמוע את דעתי על המכשיר והבעתי את התלהבותי והתפעלותי, אף על פי שהקליטה לא הייתה ברורה ביותר. במשחק "מֶקאנו" הצליחו ליצור המון דברים. תחילה בנו מכונית צעצוע עם מנוע שנסעה באמת; אחר כך בא תורו של מגדל אייפל מצויד במעלית עולה ויורדת, והוא הוצג זמן רב בחלון ראווה של חנות צעצועים בפרארה בתור פרסומת ל"מֶקאנו"; אחר כך נבנה נול שנארג בו בד אמיתי. כשחלק כלשהו היה חסר, אוּגוֹ היה מכין אותו בעצמו בבית המלאכה של המפעל.

מריבותינו הלכו ופחתו עם השנים. התחרות הסמויה בינינו ואולי גם המחלות שמהן סבלתי בילדותי חישלו את האופי שלי. הפכתי לנערה שאפתנית מאוד, בעלת רצון חזק להצליח. התחלתי להתעניין בתחומים חדשים. באותה תקופה התלהב הנוער האיטלקי מהסופר ואמְבָּה, מחבר של ספרי מופת לילדים ולנוער, שהמפורסם שבהם היה "צ'וֹנדוֹלינוֹ". בערים רבות ארגן ואמְבָּה קבוצות של צעירים, ראשיתן של תנועות הנוער הליברליות, שחוסלו אחר כך על-ידי הפאשיזם. כמובן, אז לא ידע איש מה עתיד להתרחש. בקרב אותן קבוצות היה ואמְבָּה מטיף לערכים ולאידיאלים נשגבים. גם בהשראת הדוגמאות האלה, התחלנו אוּגוֹ, ג'וליו ואני להתעניין בקבוצות נוער ציוניות, היינו חברים בהן, ואף מהנלהבים ביותר. לימים שימשו לי הקבוצות של ואמְבָּה דוגמה לפעילות של קבוצת ה"רוֹנְדיני", "הדרורים", שהקמתי לנוער היהודי באיטליה (היינו משתתפים במחנות חורף וקיץ במקומות שונים). בשבילנו, הציונות והמסורת (לא בגרסתן החרדית, שאפילו לא הכרנו) היו בסיס ומטרה של חיינו.

אני התבגרתי לאט, ובאותו זמן נפל דבר בחייו של אוּגוֹ המבוגר ממני. הוא התאהב בז'אקלין, בתה של אָליס כהן, חברה של אמי, שהתארחה בביתנו חופשת קיץ אחת. ז'אקלין, נערה צרפתייה חיננית, מבוגרת ממנו בארבע שנים, הייתה פריזאית בכל רמ"ח אבריה. אמא הרגישה כמה לא התאימו זה לזה וביקשה מאוּגוֹ לנתק את הקשר "לעת עתה". "אם בעוד שנה עדיין תהיה אהבה ביניכם, לא נעמוד בדרככם", הבטיחה. כשחזרה ז'אקלין לפריז הייתי לבעלת ברית של אוּגוֹ וקשריהם נמשכו באמצעותי. ז'אקלין כבשה גם את לבי והיינו מתכתבות מדי שבוע; המכתבים נועדו במידה מסוימת גם לאוּגוֹ, והם קירבו אותי אליו ונתנו לי את ההרגשה שאני משתתפת בהרפתקה רומנטית נפלאה. אני מודה שהיה לי גם מניע אישי: אהבתי מאוד את ז'אקלין וגם היא חיבבה אותי מאוד. בתקופה שהייתי עצובה והרגשתי בודדה, זכיתי בהבנתה ואהדתה. אנחנו ידידות עד היום, למרות המרחק העצום שפער בינינו גורלנו. ז'אקלין התחתנה והתגרשה; יש לה בן שהוא היום כומר. כפי שאמרתי, אנחנו עדיין בקשר, ובקיץ 1995 התארחה ז'אקלין בביתי כמה שבועות.

***

היה קיץ גשום. בילינו בהרי הדֹולוֹמיטים חופשה שגרתית שלווה. בבוקר יצאה כל החבורה לטיול. היו אתנו האנשים היקרים לנו, שבלעדיהם לא הייתה החופשה חופשה של ממש: ג'ובאנה היקרה, סאזיה אשתו של אנטוניו (גם לה מקום חשוב בלבי, ועוד אחזור לספר עליה) וג'וליו חברו של אוּגוֹ. אני נשארתי במלון, הייתי עצובה, כמו מדי חודש התפתלתי מכאבים ובשום אופן לא הייתי מסוגלת לטפס על ההרים, הספורט האהוב עליי ביותר. אני מזכירה את הפרט האינטימי הזה, מפני שאילו הייתי אתם, אולי היה המעשה מסתיים אחרת. אוּגוֹ נפרד מהחבורה והעדיף דרך קיצור כדי להקדים ולהזמין את הפאסטה לארוחת הצהריים. בשעות אחר הצהריים עוד לא הגיע, ואבא שלח את המדריך לחפש אותו. היינו מודאגים. אוּגוֹ היה אחראי מכדי להיעלם בלי להודיע דבר. ניסיתי להדחיק את המחשבות הנוראות. אבא ואמא השתדלו להיראות שלווים וביקשו ממני ללכת לישון; ממילא לא יכולתי לעשות דבר. בלילה התעוררתי. ג'ובאנה התהלכה בחדר, מסרקת בפראות את שערה הארוך וממלמלת: "רָקֶלֶה המסכנה, רָקֶלֶה המסכנה..." עצמתי חזק את עיניי ועשיתי את עצמי ישנה, אף על פי שכבר הבנתי. למחרת בבוקר נסעתי עם ג'ובאנה לבית החולים בסאן קאנְדידוֹ. אבא ירד במדרגות עייף וסחוט, ובפעם הראשונה בחיי לא נראה לי כל יכול. הוא חיבק אותי ופרץ בבכי: "רק את נשארת לנו, בת שלנו..."

אוּגוֹ נהרג כשגוש עפר שניתק בגלל הגשמים פגע בו והפיל אותו לתהום. כעבור שנה חזרתי לדולומיטים. היה בי רצון אפל להיות במקום שבו נפל. עדיין היה אפשר לראות מלמעלה את הגוש הענקי שצנח מהשביל על התהום. היה לאוּגוֹ כל הזמן להביט למוות בעיניו!

אינני זוכרת כמעט את שבוע האבל. אני זוכרת רק את המסע האטי שלנו אחרי המשאית שהובילה את הארון שאחי שכב בו – תמונה שלעולם לא תיעלם מנפשי. נונה רינדה צעקה "אוּגוֹ, אוּגוֹ", וצעקתה חרוטה בזכרוני. במלחמת השחרור, כשאיבדה משפחת טְרֶבֶס שני בנים, שמעתי אותה צעקה של סבתי מפיה של עדה טְרֶבֶס, סבתא אחרת שאותו אסון פקד אותה, אל נכדה אוּגוֹ, ובאותו רגע נפרץ אצלי מחסום שהיה קיים במשך שנים.

כל פרארה התאבלה על אוּגוֹ. רבים באו לחלוק אתנו את כאבנו. באה פּאריזינָה, המטפלת שגידלה אותנו ונעלמה אחר כך בכפרה שבהרים. ג'ובאנה אחזה בי ואני אחזתי בה, ממלמלת את שם החיבה שנתתי לה: "פּאנָה-אָמוֹרֶה, פּאנָה-אָמוֹרֶה." בפעם הראשונה בחיי שמעתי את קול רגבי העפר הנופלים על הארון. רציתי בכל לבי להתקרב לאבא ולאמא: פניהם היו חתומות, הכאב האפיל עליהן. אחי, שלעולם יישאר בן שמונה-עשרה, כשאני הולכת וזקנה, נטמן בעפר.

עם מותו של אוּגוֹ פקע המיתר המרכזי בחיינו. ידעתי בוודאות שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כלפי חוץ נמשך הכל כרגיל. אני הסתרתי את כאבי מהוריי, והם הסתירו את כאבם ממני ואולי גם זה מזה. מעולם לא דיברנו על אוּגוֹ, גם לא הרבה שנים אחר כך. אמי שקעה בעבודתה עם ילדי המעון, אבי נעלם שוב לשעות ארוכות בבית החרושת שלנו, ואני ניסיתי למצוא עניין בלימודים ובפעילות הציונית.

בכיתות הראשונות של בית הספר התיכון הייתי תלמידה טובה ואפילו הקפיצו אותי כיתה. כך נותרו לי עוד שנתיים בליצֵ'אוֹ, לפני האוניברסיטה. לא חשבתי על לימודים אוניברסיטאיים, אבל גם כדי ללמוד בסמינר לגננות "מונטסורי", כפי שתכננתי, הייתי צריכה תעודת בגרות בעלת ציונים טובים. בימים התנהגתי אפוא כרגיל, הייתי מנסה ללמוד ולהיפגש עם חברותיי. אבל בלילות הייתי חולמת על אוּגוֹ, הייתי רואה אותו מרחף באוויר ועל פניו סבל נורא. חלומותיי הסתיימו תמיד במוות או באסונות. לפעמים הייתי חולמת על הוריי לכודים בתוך מכונית עולה באש. הייתי מתעוררת מהחלומות נוטפת זיעה וכולי רועדת. יותר ויותר חדרו החלומות גם לשעות שבהן הייתי ערה. אמא ולוצ'יה הכינו בשבילי את המאכלים הטובים ביותר, אבל אני סירבתי אפילו לטעום. "אמא, את לא מבינה, אין לי תיאבון", הייתי חוזרת ואומרת. דחיתי גם את ספרי הלימוד, האותיות היו מרצדות לנגד עיניי, עולות ויורדות. חברותיי לא עניינו אותי עוד. כעבור זמן מה הגדיר רופא המשפחה את מצבי כ"אֵזַאוּרימֶנְטוֹ נֶרְבוֹזוֹ" – התמוטטות עצבים קלה – ולא הלכתי עוד לבית הספר עד סוף שנת הלימודים. אמא טיפלה בי באותה רצינות סבלנית ויגעה שהייתה תכונתה מאז ומעולם.

כעבור כמה חודשים התחלתי להתאושש, אבל בינתיים הלכה לאיבוד השנה שהרווחתי כשקפצתי כיתה. כך חזרתי שוב על אותה כיתה בליצֵ'אוֹ. באוויר עמד הריח הרע של הפאשיזם והשפעתו על חיי בית הספר הייתה כבדה יותר ויותר מיום ליום.

בזמן האחרון היה הפאשיזם לנושא מעניין לחוקרים, הנהנים להתווכח ביניהם על הגדרתו. כשאני חושבת על כך, אין לי התלבטויות רבות בניסוח: פאשיזם פירושו ביטול גמור של חופש. מוסוליני עלה לשלטון ב1922- ומהר מאוד התברר ששאיפתו היא להיות השליט היחיד, הרודן, האליל הנערץ.

מהמרחק האקדמי של היסטוריון קל לבחון את ראשיתן של תופעות. ממקומי כסתם אדם אני מבינה שמוסוליני היה פרי תקופתו ואי אפשר לתלות בו את כל פגעי הפאשיזם. אני מנסה להבין ולשאול: יש בעבר לקח לעתיד? השאלה מטרידה אותי יום יום.

הייתי שם כשהתחיל הכל. הייתי בת שמונה שהעניק המלך ויטוריו עמנואל השלישי למוסוליני את הכבוד ואת הסמכות להקים ממשלה. אינני יודעת מה הרגישו הוריי ובני דורם שנה אחר כך, כאשר הוכרה המפלגה הפאשיסטית על-ידי החוק.

הטלוויזיה לא הייתה קיימת אז אפילו בדמיון עתידני. הטלפונים היו נדירים ושידורי הרדיו הולאמו וצונזרו. העיתונות כולה דיברה בקול אחד. כשרצינו לדעת מה קורה בעולם, היינו מאזינים לרדיו מוסקבה. ועדיין מטרידה אותי השאלה, איך העם האיטלקי, הערני, הנוטה לקלות דעת ולאהבת החיים, נשבה בקסמה של אחיזת העיניים הפאשיסטית. כל המעמדות קיוו שהתנועה העולה תפתור את בעיותיה של איטליה: המעמדות הנמוכים והבינוניים סבלו מהשלטון הקודם הרעוע והמתפורר ומהמשבר הכלכלי וציפו לשלטון יציב ומאורגן. "סוף סוף הרכבות יגיעו בזמן," נשמו לרווחה בני המעמד הבינוני; "וגם השביתות ייפסקו," קיוו התעשיינים ובעלי הרכוש. החקלאים העניים קיוו שהשלטון החדש יקל עליהם את מצוקתם. גם מורים ואנשי רוח תלו תקוות בפאשיזם, בלי לנסות להבין את הסכנות הטמונות בו. אפילו יהודים הצטרפו בתחילה לנאמני המשטר החדש: רבים מהם השתתפו ב"מצעד לרומא" והיו ברכבת שארגנו תומכי מוסוליני כדי להיכנס בתהלוכת ניצחון לרומא.

לחלק מהאיטלקים הייתה אפוא עליית הפאשיזם אות לבואו של עידן חדש של חוק וסדר. היהודים, שהשתייכו ברובם למעמד הבינוני-הגבוה, רצו גם הם בשלטון החוק. הם הרגישו בטוחים לחלוטין: למוסוליני הייתה אהובה יהודייה, והוא ודאי לא ירצה לפגוע ביהודים, כמו בימי אסתר ואחשוורוש. ואמנם, בתחילה נראה שהעניינים מתנהלים בדרך הנכונה: השביתות פסקו, הרכבות הגיעו בזמן, האיכרים קיבלו מה שביקשו. למי היה אכפת שהעיתונים התחילו להיסגר, והראשון היה "אָוואנְטי", שפיטר בשעתו את מוסוליני? בכל עיר קטנה באיטליה היה עיתון משלה, והעיתונים, כמו האנשים, רצו לשרוד. אלה שלא רצו להיסגר, התאימו את עצמם למשטר. לאונה גינצבורג פרסם את מאמריו ב- "Giustizia e Libertà" ("צדק וחופש"). לימים עצרו אותו הפאשיסטים, שחררו אותו, עצרו אותו שוב, וסופו שמת מעינויים בכלא. ליאו לוי, צעיר יהודי מידידינו, שהצטיין במזגו הסוער, ירד למחתרת בגלל פעילותו העיתונאית והאנטיפאשיסטית.

כשהייתי בת שבע, והפאשיזם כבר תקע שורשים עמוקים, עדיין לא עסקתי בהרהורים ובשאלות מוסריות וגם לא יכולתי להבין את התנועה ההיסטורית שהתרחשה סביבנו ובאותיותיה הבולטות פחות והבולטות יותר. מקרה אחד לא יימחק מזכרוני כל עוד אני חיה. ביום השנה ל"מצעד לרומא", שנה אחרי עלייתו של מוסוליני לשלטון, שכח אבא להורות להניף את הדגל על גג בית החרושת. מישהו דאג שהידיעה תגיע למקום הנכון. לפנות ערב ישבנו אמא, אוּגוֹ ואני בסלון, שחלונו הגדול השקיף לוויה גורגאדלו. פתאום שמענו מעין צעקה עמומה מתגלגלת הרחק. לשמע הרעש המוזר, שהלך וגבר והדאיג אותנו, הסיטה אמא את וילון הקטיפה הכבד כדי לראות מה קורה בחוץ. לנגד עינינו נגלה מחזה מפחיד: אנשים לבושים בחולצות שחורות מילאו את הרחוב הצר מול הכניסה לביתנו. עכשיו הייתה הצעקה ברורה, מילה אחת שחוזרת: "A morte, a morte" – "מוות, מוות!" המשכנו לשבת בציפייה מתוחה. היה ברור שהם מתכוונים לאבא, שעמד לחזור הביתה. מרגע לרגע נראו המפגינים בחוץ זועמים יותר ויותר. לפתע הבחין אוּגוֹ באבא שהתקרב מכיוון בית החרושת. שלא כדרכו, לא רכב על אופניו, אלא הלך בצעדים מתונים, ידיו בכיסים. האספסוף התפלג בשקט לשתי קבוצות, ואבא עבר ביניהן כמו היו משמר כבוד. אחר כך נודע לנו שהפקידים והפועלים מנעו בגופם מהפורעים להצית את בית החרושת.

צעירים פאשיסטים הסתובבו ברחובות פרארה לבושי שחורים והטילו את חתתם על התושבים. הם נראו לי כאילו יצאו ממחזה אימים; עד היום אינני סובלת את המראה של גבר לבוש בחולצה שחורה (דבר שהוא עכשיו באופנה). הפאשסיטים –squadristi, כך כונו – היו משוטטים ברחובות, מכים באכזריות כל מי שחשדו בו שאיננו אוהד את המשטר. שמועות זוועה סיפרו על אנשים שהושלכו לכלא ולא יצאו עוד ממנו. בריונים השקו בשמן קיק עוברי אורח שלווים, שנראו פחות מדי פאשיסטים או אולי נחשדו בקומוניזם.

עם כל שנה שעברה עליי בבית הספר התיכון, התחזקה הרגשה שהחופש האישי הולך ופוחת. בליצֵ'אוֹ כבר ידעתי בבירור שרצוי לא לפתוח פה, ומי שלא נזהר היה משלם בסוף באופן זה או אחר. היה לי קשה להשלים עם המצב הזה; היה באווירה משהו מעיק. מדי פעם הייתי נתפסת באמירה חוצפנית כלשהי. החיבורים שהבעתי בהם דעות חריגות היו מוחזרים לי מסומנים בהרבה מחיקות אדומות. אפילו ויוויאני, המורה ללטינית ויוונית, שהיה ידוע כאנטיפאשיסט, שתק ונזהר על משרתו. לפני כמה שנים נודע לי שבשנת 1943 נעצר פרופסור ויוויאני וגורש לאושוויץ, על שהיה אנטיפאשיסט, כי הרי לא היה יהודי. התלמידים הפאשיסטים ידעו שהדעות של משפחתי רחוקות מלהיות הדעות "הנכונות", ואני איבדתי בהדרגה את יוקרתי, אבל לא היה לי אכפת.

עוד לא חציתי את הקו האדום, אבל הייתי קרובה. ערכתי מדור בירחון "ישראלינו", ומהמערכת שלו, שהייתה במילאנו, היו מתחננים אלי שלא אהיה בוטה כל כך, שאצניע ככל האפשר את דעותיי הציוניות. אמנם הייתי צעירה ונועזת, אבל חסיתי תחת כנפיו של אבי, התעשיין רנאטו הירש, גיבור המלחמות של 1912 ו1914-, אז מה כבר יכלו לעשות לי?

אבל הגיע הרגע שגם אבי האמיץ, העשיר והמפורסם לא יכול היה להסתיר את אזלת ידו מול מציאות נזילה, שהשתנתה כל יום. יום אחד, כשחזרתי הביתה ממסע קניות תמים, מצאתי את אבא מודאג וכועס. "איפה היית?" שאל אותי כאילו חזרתי מפגישה סודית עם מאהב לא רצוי. "בשום מקום, הלכתי לקנות מחברות בחנות למכשירי כתיבה בכיכר", עניתי נרגזת. לא הבנתי על מה עליי להתנצל. "אז למה שרקת את האינטרנציונל באמצע הכיכר? השתגעת? את לא מבינה באיזו תקופה אנחנו חיים?" עכשיו היה תורי לא להבין. איך אבא ידע? איך הגיעה אליו השמועה במהירות כזאת? ומה בכלל עשיתי? באותו רגע ידעתי שלא אשאר באיטליה אף לא רגע אחד מיותר.

בבית הספר היה אפשר להבחין בין המורים הפאשיסטים, שהתנהגו באדנות כלפי תלמידיהם, ובין המורים האחרים, הזהירים, שחששו לעורם ולמשרתם. לתלמידים אנטיפאשיסטים לא היה סיכוי לגמור את שנת הלימודים בלי תקלות.

ההכרח להסתיר את דעותיי ולשקול כל מילה לגמרי לא היו לרוחי. התחלתי להרגיש שקיומו של הפאשיזם מאיים על קיומם הראוי של בני אדם. כשכתבתי חיבור בבית הספר הייתי צריכה לשקול כל מילה. בבית ביקשו ממני לא להתחצף יותר מדי. "תורידי פרופיל, קרלה," היה אבי חוזר ואומר לי. "זה לא שאנחנו מסכימים למה שקורה כאן, אבל צריך להיזהר. אל תתווכחי על כל דבר, וזהו."

היה ברור שתנועת הנוער הציונית שהייתי חברה בה לא הייתה מקובלת (בלשון המעטה) על השלטונות, ובמוקדם או במאוחר, תיאסר פעילותה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע, יישלחו מנהיגיה לכלא. ממערכת עיתון הנוער במילאנו המשכתי לקבל את כתבותיי, כשהן מלוות במחיקות ובבקשות לריכוך הסגנון: הם לא רצו צרות.

שנת הלימודים שבה חזרתי על אותה כיתה עמדה כולה בסימן המתח ביני למורים, שידעו על נטיותיי האנטיפאשיסטיות, על הרקע המשפחתי שלי כיהודיה וכבתו של תעשיין שלא הזדהה עם השלטון. ידעתי שמישהו מהמורים ינסה להכשיל אותי, אבל מאחר שהצטיינתי בכל המקצועות, היה צריך איזה תירוץ באמת גדול ומשכנע. "תפקחי את העיניים, תיזהרי," היה אבא חוזר ואומר לי. אבל הדבר קרה בסוף השנה השנייה, בדיוק כפי שחששתי. כאשר נתן לנו המורה ללטינית קטע לתרגום בכיתה, הוא הורה לנו להוציא את כל הספרים מהמגירה, וכך עשיתי. ישבתי בספסל האחרון והמורה בא ישר אלי ואמר לי לקום, כי הוא רוצה לבדוק אם לא השארתי ספר כלשהו במגירה. עניתי לו שהוצאתי את כולם ושאני רגילה שיאמינו לי. אילו התחיל המורה את בדיקתו מהספסל הראשון, הייתי חושבת שזאת ממש שערורייה, אבל כשפנה ישר אלי, ראיתי בכך עלבון ולא קמתי. סופה של התקרית היה שחויבתי בבחינת משנה בסוף חופשת הקיץ, ואז בחר בקטע קשה כל כך, שלא הייתה לו שום בעיה להכשיל אותי, והדבר נעשה במכוון, כדי להכריח אותי לחזור על אותה כיתה עוד שנה. חשבתי בצער על הוריי, שאחרי מותו של אוּגוֹ לא שבעו ממני נחת. באמת המכה הזאת – חשבתי בלבי – לא הייתה חסרה להם. אבל להפתעתי הרבה, הוריי עמדו לצדי. אבא נשמע נחוש בדעתו: "את לא תחזרי לליצֵ'אוֹ; לא תבזבזי עוד שנה!" אמא הסכימה: "היו לך ציונים מצוינים, אין שום סיבה שתחזרי על אותה כיתה." אמא הפעילה את כל כישוריה המעשיים כדי לארגן לי את שנת הלימודים הבאה. כוונתנו הייתה שאתכונן לבחינות הבגרות בעזרת מורים פרטיים, וכך גם אתרחק מהאווירה המעיקה יותר ויותר של בית הספר.

בשבילי הייתה השנה הזאת שנה נפלאה. המפגש האינטלקטואלי הידידותי עם מורים מעולים היה פיצוי מלא למחסור בחברים בני גילי ובאווירת בית הספר. נהניתי מאוד מהלימודים ומהעולם הרחב של הדעת שנגלה לפניי. אני חייבת תודה להוריי על אותה חוויה רוחנית ותרבותית. ברוחב יד וברוחב לב הם דאגו שיהיו לי המורים הטובים, החכמים והאנושיים ביותר שאפשר לתאר. פרופסור נאטאלינוֹ סאפֶּניוֹ, חוקר ידוע של שירת דנטה, היה מורי לאיטלקית, ללטינית וליוונית; הוא הסכים ללמד אותי אחרי שבחן אותי, מפני שהוא, כדבריו, לא סבל טיפשים. הוא היה אדם שעורר חיבה והערכה בסובבים אותו. הוא הגיע לפרארה בעקבות תקרית לא נעימה עם פאשיסטים בעירו. פרופ' סאפֶּניוֹ התגורר בקרבת ביתנו, וכדי להגיע אליו לא היה לי אלא לעבור את הפינה של וויה פּורטָה מארֶה. פרופסור יוסף קולומבו היה מורי להיסטוריה ולפילוסופיה; הוא פתח לפני אופקים של מחשבה שטרם ידעתי. כמה שנים אחר כך הוא היה לגיסי, כשהתחתן עם ברטה, אחותו של ג'וליו, ואז הקיץ הקץ על הפנייה בגוף שלישי בשיחותינו. אחרי מלחמת העולה השנייה היה יוסף קולומבו מנהל הליצֵ'אוֹ ע"ש בֶּרשֶה במילאנו. לוּאיזה בּוֹנְפיליוֹלי, ידידתי במשך שנים רבות, הייתה מורתי האהובה מאוד למתימטיקה ולפיזיקה. היא עלתה ארצה בשנת 1934, זמן קצר לפני בחינות הבגרות שלי. כמו עולים חדשים רבים עבדה בתחילה בעבודות שונות, הייתה פועלת, פקידה, מדריכה, עד שהוזמנה ללמד בטכניון. עם צוות המורים הפרטי שלי נמנה גם המורה למדעי הטבע, פרופסור פּוֹלְטְרוֹנִיֶרי. קשריו עם אבי התהדקו מאוד כשנלחמו יחד בשורות הפרטיזנים.

כל מוריי היו תמימי דעים שנעשה לי עוול. כולם יחד רצו להוכיח שבעזרתם אעבור את בחינות הבגרות בקלות, וכך אמנם היה. אלא שהמשך התכנית השתבש. המוסד של מריה מונטסורי הדגולה, שבו התכוונתי ללמוד ברומא, נחשד באהדה ליהודים ונסגר. היו שמועות שמריה מונטסורי עזבה את רומא בהפגנתיות, אחרי שנאסר עליה לקבל לבית ספרה סטודנטיות יהודיות. כך או כך, חלומי ללמוד במוסד זה נמוג ולא התגשם לעולם.

על ג'ובאנה סיפרתי וגם על נונינה, אבל עדיין לא סיפרתי על סאזיה, חברה יקרה ונפש קרובה במשך עשרות שנים. סאזיה נולדה בוורשה והתחנכה במנזר! היא הגיעה לפריז בעקבות אביה, שהיה איש עשיר ובעל יזמה. בפריז פגשה סאזיה את אנטוניו כהן והם התחתנו. אנטוניו כהן "היפה" היה דודי, אח למחצה של אמי, שנולד מנישואי סבתי מאלווינָה עם בן-דודה. אמי רָקֶלֶה מצאה בלבה סובלנות ואהבה גם לאח הזה וראתה בו חלק מהמשפחה. אנטוניו היה בעל קסם רב, ונשים אהבו אותו. סאזיה, לעומת זאת, לא הצטיינה ביופי או בחן, אך מעטים יכלו להתחרות אתה בחכמה ובמעלות רוחניות. תכונותיהם המנוגדות משכו אותם זה לזה, אבל גם הרחיקו אותם, אף על פי שסאזיה גם סייעה לבעלה, שהיה עורך דין, בעבודתו. אנטוניו לא רצה, או אולי לא היה יכול, להשתנות. מדי פעם היה חומק למיטותיהן של נשים אחרות, ופעם מצאה סאזיה במיטתה את אחת מאהובותיו הרבות. היא עזבה את אנטוניו, אבל לא יכלה למחוק אותו מנפשה. עברו עליה שנתיים קודרות בין כתליו של בית מרפא לחולי נפש, עד ששבה לבסוף לעולם. בבית המרפא פגשה סאזיה זוג רופאים יהודים בעלי לב רחב, שידעו לתמוך בחולים שלהם. הם היטיבו להבין אותה והעריכו את תכונותיה המיוחדות; בעידודם התחילה ללמוד משפטים, הייתה לעורכת דין, ובתוך זמן קצר רכשה לעצמה מוניטין. בזכות שליטתה בפולנית התמחתה בתחום משפטי ייחודי ונרחב שהיה לעזר במיוחד למהגרים הפולנים בפריז. על סאזיה סיפרו אגדות: הייתה שמועה שליוותה לגרדום נידון למוות שהגנה עליו, ולא חסכה מעצמה אפילו את הרגעים הקשים ביותר. כך הבינה את תפקידה: להימצא במקום שצריך להימצא בו, עם מי שזקוק לה. הכרתי היטב את תכונות האהבה הנדירות שלה ואת יכולתה לתת את כל כולה. את כל אלה הוכיחה גם אחרי מותו של אוּגוֹ, כשהתקרבה לציונות והתמסרה לעבודה בקק"ל ובויצו.

מוזר ואפילו נעים להיזכר עכשיו איך הייתה סאזיה מקנאה בג'ובאנה. שתי הנשים המופלאות האלה הרגישו כלפי מין רגש אפוטרופסות שהיה לתחרות ביניהן. אבל עם הזמן נעלמה הקנאה והם מצאו דרכים זו אל לבה של זו.

ג'וליו

את ג'וליו ראיתי בפעם הראשונה כשהייתי בת שש או שבע, בבית הקברות של פרארה. באתי לשם עם דודתי ג'ילדָה ובתה טינה אחרי טיול ארוך ומלא הרפתקאות על חומות העיר. בטיולים כאלה יכולתי להשתחרר קצת מאווירת המשמעת והסדר ששררה בבית.

בתי הקברות באיטליה לא נחשבו מדכאים, והיה מקובל להביא לשם ילדים (בספרו "הגן של פינצי-קונטיני" מתאר באסאני את בית הקברות היהודי של פרארה כמקום של יופי נדיר, ואכן כזה הוא). האירוע לא הרשים אותי במיוחד, ואפילו אינני זוכרת לאיזה קבר עלתה אז הדודה. לעומת זאת אני זוכרת היטב את ג'וליו: ילד רזה, כבר אז בעל מראה רציני ומהוגן.

ג'וליו היה עם אמו. חוץ מאותה פגישה חטופה ועוד אחדות, קצרות כמוה, בבית הכנסת, אינני זוכרת הרבה עליה, פרט לעובדה שהייתה מורה בכיתה א'. היא נפטרה כשג'וליו היה בן חמש-עשרה. ג'וליו ואוּגוֹ, הצעיר ממנו בשנתיים, כבר היו חברים טובים. אני, שהסתכלתי בשקט מן הצד על שני הבנים הגדולים הנערצים, למדתי שאוּגוֹ היה המוביל, אף שהיה הצעיר בין השניים. לא פעם שמעתי אותם משוחחים, ואוּגוֹ היה שואל: "אז מה נעשה עכשיו?" "מה שאתה רוצה, אוּגוֹ," היה ג'וליו עונה. "לא, לא מה שאני רוצה, תגיד מה אתה רוצה! היה עונה אוּגוֹ בכעס, והיה מציע הצעה שג'וליו היה מקבל בלי להתווכח.

בלי שהרגשתי נעשה ג'וליו בן-בית אצלנו. אמי הייתה בשבילו מעין אמא שנייה, ועד יומה האחרון אהב והעריץ אותה. בחופשת הקיץ היה ג'וליו תמיד בא אתנו למקומות הנופש. אני זוכרת את חופשות הקיץ האלה (והיו רבות!) כאילו היו אתמול. ג'וליו ואוּגוֹ בבגדים של מטפסי הרים, תרמיל כבד ומקל, נעליים גבוהות, גרביים עד הברך, מכנסיים תחובים בגרביים ומעיל קצר מלא כיסים וכפתורים. התלבשתי כמוהם, מצפצפת – לשם שינוי – על איסור לבישת המכנסיים שהטילה עליי נונה רינדה. אהבתי מאוד לטפס על ההרים, ועם ג'וליו ואוּגוֹ התמודדתי גם בטיפוס בעזרת חבלים, אחרי שלמדנו קורסים מיוחדים – Scuola di roccia. לרגלי הצלבים הנטועים על הפסגות הייתה מחברת, וכל מי שהגיע למעלה היה רשאי לרשום בה כמה שורות, וגם אנחנו היינו חותמים בגאווה רבה. אף שזיכרון מותו של אוּגוֹ מעיב תמיד על המחשבות על הספורט הנהדר הזה, עד היום אני מרגישה געגועים ומעין הנאה כואבת. אני כאילו שומעת את רשרוש האבנים הקטנטנות המידרדרות תחת רגלינו, את קולות הזירוז וההסברים של המדריך ואת ג'וליו ואוּגוֹ מתווכחים ביניהם או עוקצים אותי להנאתם: "נו קרלֶטה, למה את זוחלת? אמרת שכל מה שבן עושה יכולה לעשות גם בת, אז בואי, תוכיחי לנו!"

הייתי רבה עם ג'וליו כמו עם אחי, על כל דבר ובכל רגע. רק אחרי מותו של אוּגוֹ התחלנו להירגע והתיידדנו. כשאמרה לי אחת החברות באמצע שיעור התעמלות, "תראי שעוד תתחתני עם הבּוֹנְפיליוֹלי הזה", היא חטפה סטירת לחי מצלצלת.

לענף הפֶרארֶזֶה של משפחת בּוֹנְפיליוֹלי היה בית מסחר סיטונאי משגשג של מצרכי מזון, ממוקם במחסן מרווח, לא הרחק מחוץ לחומות העיר. הכל ידעו שמעדנים מיוחדים היה אפשר למצוא רק אצל בּוֹנְפיליוֹלי, ובעיקר פּארְמיג'אנוֹ, הגבינה שאבא בּוֹנְפיליוֹלי היה שומר במרתף מיוחד להשלמת תהליך הבשלתה. היו הצלופחים שגודלו בבריכות על יד הים בקוֹמאקיוֹ, עיירה לא רחוקה מפרארה, על שפך הנהר פּוֹ. תופרות וסורגות רבות מבנות קוֹמאקיוֹ עבדו גם בשביל "טריקו הירש".

בּוֹנְפיליוֹלי. האגדה מספרת שגאריבלדי הוא שנתן את השם הזה לסב סבו של ג'וליו, לאות תודה והוקרה. בעבר נקראה המשפחה פֵלִיצ'י או ששון, ולפי הכרוניקה המשפחתית היא מתייחסת לאחת המשפחות החשובות שהגלה טיטוס מירושלים לרומא. במרוצת השנים נפוצה המשפחה לכל עבר. אחדים מבניה התנצרו ונטמעו בין האיטלקים. מחקר גנטי שערך בארץ פרופ' שיבא על צאצאי משפחות יהודיות עתיקות שהוגלו לרומא בידי טיטוס, גילה בדמם גן מיוחד, ואחרי בדיקת דם שעשה לג'וליו, אישר את הייחוס הזה.

בארץ תרגמנו את בּוֹנְפיליוֹלי לבן-טובים (וכאן המקום להזכיר שלא כל בן-טובים שייך למשפחתנו, מפני שגם הרבה גוטסון מעולי גרמניה בחרו בתרגום הזה).

הגורל לא פינק את משפחתו של ג'וליו. אחיו, שהיה גדול ממנו במעט, נפטר בגיל שמונה. ג'וליו היה מספר על מותו של האח בגרסאות שהיו שונות ביניהן באופן מוזר. לפי גרסה אחת, נפל הילד לאחור מכיסא גבוה כשהתנדנד עליו ואיבד את הכרתו. לפי גרסה אחרת, שרט אותו חתול. מכל מקום, ג'וליו שנא תמיד חתולים ומעולם לא הרשה לילדים להתנדנד על כיסאותיהם ליד השולחן. רבים מבני משפחתו הלכו לעולמם בטרם עת: אמו ג'ינה, אחיו ג'אני ואחותו ברטה מתו כולם בגיל 49. בטרם הגיע לגיל הזה רכש לו ג'וליו ביטוח חיים והעדיף לשכוח את תאריך יום הולדתו. כשמלאו לו 50 שנה הכנתי מסיבה גדולה לכבודו, והיה לי נדמה שאני ממש שומעת את אנחת הרווחה אחרי שחלף יום ההולדת הנורא ושום דבר לא קרה.

הסיפור שלי איננו ממושמע. לפעמים אני מדלגת על שנים, תועה בדרך האסוציאטיבית וחוזרת אחר כך אל הנתיב המרכזי של הזכרונות. עליי לחזור לשנה של הסיוט, לשנת מותו של אוּגוֹ, כי רק אז התחיל הרומן שלנו. באותה שנה למד ג'וליו במילאנו והיה מבקר בפרארה רק לעתים רחוקות. אינני זוכרת אם חשבתי עליו בחודשי האבל על אוּגוֹ. הייתי שקועה באבלי וקשובה לאבלם של הוריי. גם באותו קיץ נפגשנו במחנה הקיץ של הנוער היהודי שהתקיים בקוֹרְטינָה ד'אמְפֶּצוֹ. גם ז'אקלין הייתה שם, וג'וליו היה מבלה הרבה בחברתה. רק אז, בגלל הקנאה שהתעוררה בי, גיליתי שאהבתי את ג'וליו לא רק כאח. אמנם חשבתי שקרבתו לז'אקלין מוצדקת, כי היא הייתה כמעט ארוסתו של אוּגוֹ... ואף על פי כן גרם לי הדבר כאב.

לא התפלאתי כשפגשתי את ג'וליו בבית הכנסת בערב יום כיפור. מקום הישיבה שלהם לא היה רחוק ממקומנו. שלושה מבתי הכנסת של פרארה שכנו תחת קורת גג אחת. אנחנו השתייכנו לבית הכנסת כמנהג איטלקי וכך גם ג'וליו ומשפחתו. שכנו שם גם בית הכנסת ה"טֶדֶסְקוֹ" וה"פאנזה". במרחק קטן, בוויה ויטוריה, היה בית הכנסת כמנהג ספרדי, העתיק מכולם.

אני הייתי בת 18 ולג'וליו מלאו 21 ביום כיפור. אמרתי לו את איחוליי ליום הולדתו, והוא שאל אותי אם יוכל לבוא לבקר למחרת. "כמובן," עניתי, שמחה ודי מבולבלת. אבל נרגעתי כשאמרתי לעצמי שג'וליו רוצה בוודאי לעזור לי לסדר את ה"מקאנו" שנשאר ללא שימוש; ובאמת, ג'וליו היה חלק מאתנו, קשור כמוני בקשרי הזיכרון לאדם היקר לשנינו.

כל הלילה לא עצמתי עין. חשבתי על אוּגוֹ, אבל למרות רצוני חזר ג'וליו שוב ושוב במחשבותיי. מה הוא רוצה ממני? לא עלה על דעתי אף לרגע שאולי אני מוצאת חן בעיניו.

למחרת בא ג'וליו. שוב הדהים אותי הדמיון לאוּגוֹ, לא דמיון פיזי של תווי פנים, אלא הדמיון הנפשי. שניהם היו גבוהים ורזים ובהופעתם הייתה מין אלגנטיות נינוחה. לשניהם הייתה הבעת פנים האומרת כובד ראש ובגרות, כאילו נועדו שניהם מטבעם לאחריות, למנהיגות ולנשיאה בעול.

אכן, התחלנו לסדר את ה"מקאנו". דמותו של אוּגוֹ הייתה אתנו, ממלאת את החדר. ופתאום, בלי כל הכנה, שאל ג'וליו: "תרצי להתחתן אתי, קרלה?" "אולי", עניתי, המומה יותר מנבוכה. אחרי הכל, עוד לא דיברנו על אהבה. תשובה טובה יותר לא עלתה על דעתי. "אבל מה בעצם מצאת בי?" שאלתי בקול קטן, אחרי שנשימתי חזרה לקצב סדיר והרעש הפתאומי באוזניי פסק. "יש לך עיניים יפות מאוד, קרלה, אף אחד לא אמר לך?" ג'וליו הביט עמוק בעיניי. מעולם לא הבחנתי בעצמי ביופי או בחינניות מיוחדים. מיהרתי להעמיד את הדברים במקומם: "אוי, אם כל מה שרואים באישה הן רק העיניים, זה רע מאוד". ג'וליו העמיד פנים שלא שמע את מחאתי. הוא משך אותי אליו והתנשקנו.

הצעת הנישואין ורגע הנשיקה היו בעיניי הכרזת אירוסין. גם ג'וליו חשב כך, אבל ביקש שאסתיר לעת עתה את הסוד שלנו מההורים. "אני עדיין באמצע הלימודים, וגם את רוצה ללמוד להיות גננת וללמוד עוד כמה שנים. בואי נחכה עם הסיפור שלנו", ביקש ממני. "וחוץ מזה, אני עומד לקבל עבודה בבית החרושת ואני רוצה להיכנס בזכות עצמי, ולא בתור חתן לעתיד של בעל הבית". כך התחילו המכתבים של ג'וליו להגיע לפי כתובת אחרת, כדי לא לעורר את חשד הוריי. לא הבנתי מדוע אינני יכולה לשתף אותם בשמחתי, שהרי הם אהבו את ג'וליו כמו בן! לבסוף עניין המכתבים בדואר שמור הוא שדחף אותי לספר לאמא על אירוסינו. היה אחר צהריים רגיל לגמרי, ישבנו שתינו בחדר העבודה, כל אחת עסוקה בשלה. אני כתבתי את המדור שלי ל"ישראלינו" ואמא אחזה בידה בספל תה. לא היה כל גורם מיוחד, רק שפתאום הרגשתי שאינני יכולה עוד להכיל את הסוד. "אמא, את יודעת, ג'וליו ואני התארסנו". באותו רגע ידעתי שהמילים שאמרתי היו בלתי הפיכות לחלוטין. מה יגיד ג'וליו? מה יגידו אבא ואמא? ספל התה נשמט מידיה של אמא, שהייתה ידועה בשליטתה העצמית. המתח שחשתי כמעט גרם לי לכאב גופני. "מה אתם ממהרים כל כך? שאלה אמא, אבל בעיניה היה חיוך. "טוב מאוד! אם זה מה שאתם רוצים, שיהיה במזל! את יודעת שג'וליו הוא כמו בן בשבילנו".

ג'וליו היה באמת "שידוך טוב" מכל הבחינות. הוא היה סטודנט לכלכלה באוניברסיטת "בּוֹקוֹני" וזכה להצלחה מפתיעה, אף על פי שלא הסתיר מפני איש שאינו משתייך לשורות הפאשיסטים. תמונת סיום המחזור שלו מעוררת בי עד היום תדהמה והערצה: ג'וליו, היחיד בחולצה לבנה, בולט בים של לובשי חולצות שחורות.

עברו חודשים אחדים, ושאלת עתידנו המשותף התחילה לעלות בשיחות מסביב לשולחן של ארוחת הערב המשפחתית. מה יעשו קרלה וג'וליו? ג'וליו עדיין היה צריך להגן על התזה לקבלת התואר האקדמי, ואחר כך היה חייב בשירות צבאי של שנה וחצי. כתבתי לו מכתבים והתגעגעתי. כשנפגשנו, התנשקנו, אבל פרט לנשיקות תמימות אלה לא ידעתי הרבה על מה שכל נערה הייתה צריכה לדעת. ג'וליו היה חבר טוב ובוודאי עתיד היה להיות הבעל הטוב ביותר שיכולתי למצוא. אלמלא מותו של אוּגוֹ וענני הפאשיזם המתקדרים, החיים יכלו להיות נוף נפלא הנפרש לפנינו במלוא יופיו.

המרחק מג'וליו ודחיית הלימודים הותירו בידיי שפע של זמן פנוי. האופי הפעלתני שלי דרש תעסוקה קדחתנית ובמהרה הפך בית החרושת שלנו לכר הפעולה הטבעי למרץ שתסס בי. עברתי מאגף לאגף, להוטה להכיר את כל המיומנויות המקצועיות ואת כל תהליכי העבודה, בתקווה – שנראתה כמו חלום רחוק – כי יום אחד נקים מפעל טקסטיל בארץ ישראל ואני אעבוד בו.

למדתי אפוא להכיר את כל סוגי האריגים והסריגים, את מכונות האריגה, את מכונות התפירה, את מכונות האוברלוק של זינגר ושל פּפאף. גזרתי ותפרתי דגמים לבגדי ים בקיץ ולחליפות אלגנטיות בחורף. אחרי העבודה בבית החרושת הייתי עוברת לפעילות הפרטית שלי. נוסף על הלימודים, הפעילויות בתחום הציונית היו העיסוקים החשובים ביותר לג'וליו ולי. אני ערכתי את "דפי התכלת" בירחון "ישראל לנערים" – "ישראלינו" – באיטלקית, ארגנתי את ה"רוֹנְדֶה" – מפגשים קבועים של ילדים ובני נוער שנועדו לפעילות יהודית וציונית, וטיפלתי גם בחוג הנוער הציוני "דרור"; ג'וליו עסק בארגון מחנות קיץ וחורף לנוער היהודי. מחנות אלה נולדו בשנת 1931 מרעיונו של ליאו לוי. מיד התארגן ועד של צעירים שפעלו כדי לעודד ולקדם מפגשים בנוף ההרים הירוק. במחנות האלה התנהלו החיים לפי המסורת היהודית, לצד טיולים, מסיבות ובילויים. תודה לאל, ולשמחתנו, בעקבות הצעירים משך הצירוף הזה גם משפחות רבות, ועד מהרה התארגנו שני מחנות בכל שנה, אחד בחורף ואחד בקיץ. ג'וליו היה חבר בוועד והיה תמיד עסוק מאוד.

ה"ישראלינו" היה כאמור ירחון לנוער שעורכותיו היו אֶלֶנָה מוֹנְסֵליזֶה וגבּריאלה פַלְקוֹ ראוונה שישבו במילאנו. ה"ישראלינו" שאב את השראתו מ"ג'וֹרְנאלינוֹ דֶלָה דוֹמֵניקָה" – "העיתון הקטן של יום ראשון" – של ואמבָּה, וכך גם ה"רוֹנְדֶה", מפגשי הנוער והילדים. ב"ישראלינו" נכללו סיפורים על ההיסטוריה היהודית, תיאורים מהחיים בארץ ישראל וכל נושא אחר שעשוי היה לעניין נערים יהודים באיטליה. חוץ מהדפים הלבנים הרגילים, היו בירחון "דפי תכלת" שבהם הופיעה בחתימה "בת צבי" התכתבותי עם הקוראים הצעירים. חברתי רָקֶלינה, שעלתה לארץ בגיל 13, סיפקה לי תשובות לשאלות הקשורות בארץ ישראל. כשלא הגיעו שאלות, גם המצאתי אותן וגם עניתי עליהן. דרך אותו מדור התכתבות גם ארגנתי את המפגשים בין קבוצות נוער מהערים השונות. שם חברי ה"רוֹנְדֶה" היה "רוֹנְדיניני" – גוזלי הרוֹנְדינֶה, ואני בחרתי בו בגלל כפל המשמעות של המילה. באיטלקית רוֹנְדינֶה היא הציפור הנקראת בעברית דרור, אך בעברית דרור הוא כידוע גם חופש.

אחרי סיום הלימודים קיבל ג'וליו כפרס נסיעה לארץ ישראל, גם כדי לבדוק את האפשרויות להקים שם בית חרושת משלנו. אני הייתי במחנה הקיץ בקורטינה וחיכיתי בחוסר סבלנות למכתביו, והייתי קוראת חלקים מהם לחברותיי, כדי להעביר אליהן את התלהבותו של ג'וליו. כאשר חזר, היה משוכנע עוד יותר שעתידנו שם. אחרי שובו, נשלח ג'וליו לבית הספר לקציני האַלְפּיני – חיילי ההרים – במילאנו, מרחק של כשש שעות נסיעה מפרארה, עם מעבר מרכבת לרכבת בבולוניה. נותרו לו עוד שישה חודשים להשלמת חובתו הלאומית כחייל וכקצין. לפעמים היה נכנע לגעגועים ובורח לפרארה. גם בעיניו נראו ששת החודשים האחרונים האלה פרידה מיותרת. תכניות אחרות ללימודים לא היו בנות ביצוע או שלא עניינו אותי. עבודתי בבית החרושת ופעילותי בחוגים הציוניים שכנעו אותי יותר ויותר בבחירת הדרך. גם חיפשתי אתגר חדש כלשהו להתמודד אתו. איני זוכרת אם הרעיון להקדים את חתונתנו היה של ג'וליו או שלי; קרוב לוודאי היה משותף לשנינו, אחרי שניתנה לג'וליו דחייה של שישה חודשים לפני מילוי תפקידו החדש כקצין. כשהלכתי לאמא ובפי ההודעה, "אמא, אנחנו מתחתנים בעוד חודש", היא לא נראתה מופתעת. "את ממש מוכרחה?" שאלה, והרגעתי אותה שלא מדובר בכורח גופני. הפעם לא רעד ספלון הקפה בידה, וההסכמה באה מיד. חודש ימים הוא פרק זמן קצר להכנות לחתונה של בתו של תעשיין אמיד וידוע, שיש לו הרבה מכרים, ידידים והתחייבויות חברתיות, אבל אמא הוכיחה גם הפעם את כושר הארגון שלה. התחתנו ב18- בדצמבר 1934, בסדרת טקסים וחגיגות. בערב לפני החתונה התקיימה בחדר האורחים הגדול בביתה של נונה ארוחה משפחתית חגיגית; אחר כך נערכו קבלות פנים נפרדות לחברות שלי ולעובדי בית החרושת. לכל אירוע לבשתי שמלה אחרת, כולן יצירות מופת של בתי אופנה מבולוניה. שמלת החתונה הייתה עשויה מקטיפה בצבע שנהב, שצדה האחורי מעוטר בכפתורי פנינה לכל אורכו. בארוחת הערב המשפחתית לבשתי שמלה ארוכה בצבע ורוד עתיק, ולקבלת הפנים הייתה לי שמלה בצבע אדום-יין. בפעם הראשונה אחרי האסון, ובעקבות בקשותיי והפצרותיי, הסכימה אמא ללבוש שמלה חגיגית עשויה מתחרה שחורה ולענוד את תכשיטיה.

אין שמחה שאינה מהולה בעצב, והשמחה לא מחקה את הצער. רוחו של אוּגוֹ הייתה אתנו ומילאה את לבנו בעצב ובגעגועים. כמה היה חסר לי אוּגוֹ ביום שמחתי!

ביום החתונה הגיע אלי גליון ה"ישראלינו". על אחד מדפיו הלבנים נכתב באותיות גדולות: "בגיליון הזה 'דפי התכלת' אינם מופיעים. בת צבי התחתנה, ואנו אומרים לה מזל טוב ושולחים לה שפע ברכות."

נישואין

אחרי ירח הדבש התחילו חיי הנישואים שלי בטוֹלְמֶצוֹ, כפר בהרי האלפים. הייתי כמעט בת עשרים, נלהבת וסוערת. אף שהייתי בת עשירים לא הייתי מפונקת, ובכל זאת הייתי מאוד לא מוכנה לחיי החדשים. פרט לגיהוץ, כל מלאכות הבית היו זרות לי לחלוטין. הידע שלי בבישול הצטמצם למשפט: "כששמים מים, מקבלים מרק ובשר מבושל, כששמים שמן – זה טיגון; חצי שמן וחצי מים – זה צלי." הנוסחה המקוצרת הזאת, שלמדתי מהמבשלת מריה, לא תמיד עזרה לי. כמה כשלונות מפוארים במטבח חוזרים עד היום לזכרוני, בעיקר תבשיל מסוים של שעועית טרייה בחמאה, שהתגלה כפיאסקו ענקי.

התעקשנו שלא להיעזר בהורינו, ובגאוות נעורים ניסינו להפוך את חיינו להפגנה של עצמאות. למזלנו, החיים היו זולים ופשוטים ומחירי המוצרים השונים הדהימו אותנו כל יום מחדש בהשוואה לאלה שהיו מקובלים בפרארה. זה היה יתרון גדול, לאור המשכורת הצנועה של ג'וליו.

באותם הימים גיליתי שנישואין הם יותר מאשר מימוש של ידידות ושל חיי יומיום משותפים. כעסתי על אמא שהשאירה אותי בבורות ובחוסר ידע; היה עליי למצוא בעצמי את המפתח לעולם מסתורי. אחרי שנים רבות הבנתי כי היא עצמה הייתה מלאת פחדים ועכבות. מיניותי המתעוררת הרתיעה אותה, מפני שהיא ראתה את עצמה כ"לא אישה" מבחינה מינית.

ידיעותיי המעטות בסודות האינטימיות בין בני זוג גרמו גם למצבים משעשעים: חודש אחרי החתונה בכיתי לאמי: "בוודאי לא יהיו לי ילדים, אני עקרה, מפני שאני עדיין לא בהריון!" אמא צחקה עליי, הרגיעה אותי, והסבירה לי שאין שום סיבה לדאגה.

גרנו בבית קטן ומלוכלך, שהגישה אליו הייתה כרוכה בטיפוס במעלה לולייני של מדרגות. הרי האלפים היו בהישג ידינו וסיפקו לנו קרח טבעי. כמעט כל יום היה חייל מהאַלְפּיני מניח על יד דלתנו גוש קרח בעל נימים כחלחלות.

התפעלתי מהנוף עד ששבעתי ממנו. לא היו לי חברות, והאנשים היחידים שיכולתי לשוחח אתם כשהיה ג'וליו חוזר מן האימונים היו מפקדו, הרופא והרוקח. רופא הכפר היה מתאים יותר לגרום להפלות מאשר לטפל בחולים שלו. "מסכן מי שנופל לידיים של הקצב הזה! אני לא הייתי נותנת לו לטפל אפילו ביבלת שלי!" הייתי אומרת כל פעם שדיברנו עליו. לא תיארתי לעצמי שקרוב היום שאפול לידיו.

ההריון הראשון שלי התחיל בקלות, בלי בחילות או הקאות, ולכן לא היססתי לנסוע מכפרנו הנידח לפרארה, לשלושה ימי חופשה. הנסיעה ארכה חמש שעות לכל כיוון, ברכבת הרים מתנדנדת. הביקור בפרארה היטיב אתי וחזרתי בכוחות מחודשים, אבל למחרת התחלתי לדמם. הרופא, שרק לפני יומיים הבעתי את דעתי הלא מחמיאה עליו, הגיע, בדק אותי, חיטט בתוכי כשהוא מכאיב לי מאוד, ואמר: גברת בּוֹנְפיליוֹלי, לצערי זאת הפלה, איבדת את תינוקך. עשית משהו פרוע, השתוללת?" מה יכולתי לומר? הבנתי שהנסיעה ברכבת עלתה לי במחיר יקר הרבה יותר ממחיר כרטיס הנסיעה. שכבתי במיטה כואבת בגופי ובנפשי, כועסת על חוסר הזהירות שלי, מתאבלת על תינוקי שטרם נולד. בכל זאת, היה בי זיק כלשהו של תקווה. "אני מרגישה כאילו עדיין יש לי ילד בבטן", מלמלתי בחולשה. הרופא הביע ספק: "ייתכן שעדיין נשאר משהו. תסתובבי בבית, תעבדי, תתאמצי קצת, עד שהכל יצא". לא רציתי שיבדוק אותי שוב בידיו הגסות, לא רציתי להתאמץ כדי להיפטר ממה שהרגשתי בתוכי. רציתי את הילד שלי. לא היה לי כל ספק שחיים זעירים נעים בתוכי, תנועה קטנטונת, כמעט בלתי מורגשת, אבל קיימת בעליל.

אמא באה מפרארה כדי להיות לידי. היא הייתה שקטה וסקפטית כדרכה. "את עוד פעם היסטרית, קרלטה? מי שמע על הריון בהמשכים?" עמדתי על דעתי בעקשנות. "את רוצה שנתערב?" הצעתי לאמא בנימה של הלצה. "בסדר. אם ייוולד ילד, תקבלי אלף לירטות", ענתה אמא ברצינות גמורה. רק הרופא שהזמין ג'וליו מהעיר הסמוכה אוּדינֶה האמין לי. הוא הורה לי לשכב מיד ולא לקום ממיטתי כל חודשי ההריון. נערה מהכפר באה לעזור לי בעבודות הבית, והייתה חוזרת לביתה כשהיה ג'וליו בא הביתה בערב. פעם אמרתי לה שאני יהודייה, ואז היא התבוננה בי בפסקנות ושאלה: "באמת?! אז איפה את מחזיקה את הזנב?" אלה היו התוצאות של "שיעורי הדת" של הכומר.

ההריון התקדם והבטן תפחה. אמא כבר מחקה משפתיה את החיוך הסקפטי. נסעתי ללדת בפרארה, בבית החולים הישן ליד הגטו, שבו נולדתי גם אני. כל הרופאים הוזעקו לראות את היולדת שהתאום השני שלה נולד שישה חודשים אחרי מותו של הראשון. פרופסור מֶרְלֶטי, שטיפל באמא כשנולדתי אני, עמד עכשיו ליד מיטתי, מחייך ומלטף את שערי הלח מזיעה ואומר לי: "קרלה, קרלה, ידעתי שאת עקשנית, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך!"

ילדנו הבכור נולד בשמחת תורה. קראנו לו רוֹבֶּרטוֹ על שם אביו של ג'וליו, שנפטר כמה חודשים לפני כן. רצינו מאוד לתת לו את שמו של אחי, אבל אמא לא יכלה להגות את השם אוּגוֹ. בשביל אמא, הוא היה "רוֹבֶּרטינוֹ", ובשבילנו "ראשון". אחר כך, בארץ ישראל, התחלנו לקרוא לו יהוא, מפני שזה השם העברי שבחר אוּגוֹ לעצמו, כי היה דומה בצליל לשמו המקורי. את הסכום שזכיתי בהתערבות מסרתי לפרופסור פּוּטי מבית החולים ריצוֹלי, כדי לממן את הניתוח שארגן דודי נינו למען ילד נכה מגבעת ברנר. לימים הייתי מאושרת לראות את הילד הזה כנער הולך ורץ כמו כל בני גילו.

שוב בפרארה

בינתיים הסתיים השירות הצבאי של ג'וליו. עכשיו, כשהיינו משפחה, העמידו הוריי לרשותנו את קומת הקרקע של הבית והשתדלנו להפוך אותה לדירה אמיתית. חדר האוכל והסלון היו בכניסה; מבוא רחב ידיים, "אַטְריוּם", היה במרכז הדירה והיה אזור מעבר. חדרי השינה היו בצד השני. ג'וליו, איש ההמצאות מאז ומעולם, הרכיב מעין רמקול ביתי ותלה אותו מעל מיטתו של הילד. כך יכולנו לשמוע את בכיו גם כשהיינו באגף השני של הדירה, מעבר לאַטְריוּם.

הייתי "אמא משוגעת". לא בהבעות חיבה דווקא, שאז היה נהוג להמעיט בהן ובערכן, אלא ברצוני הבלתי נלאה לתת לבני כל מה שביכולתי. אבל כבר מההתחלה התגלתה יכולתי כמוגבלת: לא הייתי מסוגלת אפילו להיניק אותו, והוא היה בוכה כל הזמן. רק חברתי ואלריה הצליחה להרגיע אותו; בייחוד כשהייתה מופיעה במעילה האדום האופנתי, היה הילד משתתק כמו במטה קסמים. אחרי כמה שבועות בלי שינה, גילינו שרוֹבֶּרטינוֹ רגיש לחלב פרה. אני לא רציתי במינקת. התחלנו לחפש תחליפים, אבל באותה תקופה עדיין לא היה מבחר גדול של המוצרים האלה. הייתי סחוטה מחוסר שינה ומהדאגה לרוֹבֶּרטוֹ, כשלבסוף גילה ג'וליו אבקת חלב מתוצרת שווייץ, ומאז שבו השלווה והשמחה לביתנו.

רוֹבֶּרטינוֹ התפתח וגדל לאושרנו. הוא היה ילד נוח וחכם ונהנה מכל מה שגרם לנו ליהנות, למשל, מסקי ומטיולים בהרים, שבהם היה משתתף כשזוג מגלשיים קטנים לרגליו והוא מתנהג כמו גדול. אבל הוא לא אהב לאכול, ולעתים קרובות העירו לי על רזונו המופרז. יום אחד, כשחזרנו מטיול על השלג, הבחנתי שיש לו עוד פחות תיאבון מהרגיל, הייתה לו בחילה חזקה והוא התחיל להקיא. מצבו החמיר, והרופא הסביר לי שמדובר בהתקף של חומצה אוקסלית ושהטיפול בבלאדונה לא יביא לתוצאות מהירות. כמו לא די בכך, כשהיה בן שנתיים, חלה בזיהום בגרון מלווה בהצטברות של מוגלה, והייתה דרושה זריקת נסיוב כדי לעצור את התהליך ולמנוע חנק. אבל תכף אחרי שקיבל את הזריקה עלה חומו של רוֹבֶּרטינוֹ והיה מלווה בשלשול קשה: הנסיוב אכן השפיע לטובה על המוגלה, אבל גרם למעין הרעלת דם כללית. לפני שאזלה תקוותי האחרונה, פניתי אל ד"ר מאטוֹצי, רופא אף אוזן וגרון ידוע, והוא שאל אותי אם אני מוכנה לנסות תרופה חדשה. הסכמתי, וכי הייתה לי ברירה?

ד"ר מאטוֹצי נתן לנו תכשיר סולפה. הפּרוֹנטוֹזיל רוּבּרוּם הראשון, שטרם נוסה שקיבל כדוגמה מחברת באייר. מאז אני זוכרת את הרופא ואת התרופה בהכרת טובה. הרגשתי כאילו הימרתי במשחק מזל, מפני שהתרופה הייתה חדשה ועדיין הייתה בשלבי ניסוי. אחרי כל המחלות האלה, הילד שלנו היה צריך ללמוד מחדש ללכת, והוא היה כמעט בן שלוש.

גזֵרות ראשונות

אינני רוצה להמעיט בערכם של פשעי הפאשיזם או להקטין את ממדי הרוע, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפאשיזם האיטלקי, עם כל צדדיו האפלים, לא הגיע מעולם לתחתית התהום של הנאציזם. הגזענות לא נכללה מראש בתכנית של הפאשיזם. גם האיטלקים, כמו עמים רבים אחרים, ראו את עצמם כעם נבחר, אך לא התכוונו לכפות תדמיתם זו על העולם כולו. איטלקים רבים הצילו יהודים רבים בחירוף נפש. המנזרים היו מקומות מחבוא ליהודים רבים, אף אם ייתכן שהצלת הגוף נעשתה למען הצלת הנפש.

האנטישמיות האיטלקית צמחה תחת השפעתו של היטלר; היא אמנם הייתה רוויה בקנאות הקתולית, אבל לא היו לה אותם השורשים העתיקים של האנטישמיות האירופית. היטלר אמנם התקבל באיטליה בכבוד, אבל רק מסיבות פוליטיות. למוסוליני היו שאיפות טריטוריאליות גלויות, והוא ניסה לממש אותן בעזרתו של היטלר. בשנת 1935 כבש מוסוליני את אתיופיה והקים את "הקיסרות", שכללה את לוב, את אריתריאה ואת סומליה, אך מטרתו האמיתית הייתה חוף התכלת הצרפתי, הגובל עם איטליה. אחרי שכבשה איטליה את חבש, החליטו אנגליה וצרפת להטיל עליה אמברגו. בלית ברירה, מבודד ודחוי, נפל מוסוליני בידי הגרמנים. כבעל ברית, היה עליו לאמץ את חוקי הגזע.

ואמנם, הגזֵרות הראשונות נגד היהודים התחילו בשנת 1938. תחילה נסגרו לפניהם בתי הספר, אחר כך החלו להיחסם בפני היהודים המקצועות היוקרתיים: הוראה, רפואה, עריכת דין; עבודת איטלקים בבתי היהודים נאסרה. ב6- באוקטובר באותה שנה נשא מוסוליני נאום חוצב להבות, שנושאיו העיקריים היו התושבים הזרים, היהודים וטוהר הגזע. ההמונים מחאו כפיים, קראו קריאות קצובות "דוּצֶ'ה, דוּצֶ'ה", וכמוכי סנוורים לא ראו שהרודן עתיד להביא במהרה את איטליה לאבדון.

מבחינה היסטורית יכולה עירי פרארה לשמש מדגם. האנטישמיות מצאה בה קרקע פורייה. יהודים רבים ברחו לכפרים או הכינו לעצמם מקומות מחבוא בעיר. יהודים אחרים, בעיקר אישים ידועים או עשירים, לא נראו מודאגים ביותר. הם היו משוכנעים ש"לי זה לא יקרה, אותי לא יתפסו". ואמנם, בתחילת הגזֵרות עוד היה אפשר להגיש בקשות ל"דיסְקְרימינאציוֹנֶה" – הפליה, העדפה – בזכות התרומה הכספית, הכלכלית, האזרחית או הצבאית שתרם המבקש למדינה. ובאמת, לכל אחד מה"מופלים" האלה היו זכויות שתרמו לשלוותו ולהרגשת ביטחון. אבי לא ביקש את הדיסְקְרימינאציוֹנֶה, אף שהיה זכאי לה. השתתפותו במלחמת לוב, מדליית הכסף שהוענקה לו במלחמת העולם הראשונה, פציעתו במלחמה ההיא וכמובן בית החרושת המשגשג שפרנס אלפי משפחות – במעמקי לבו ידע שבכל אלה היה רק מחסה זמני. עד שנת 1939 הניחו לו לנהל את בית החרושת, אבל הרגשת מועקה ליוותה אותו בכל רגע. גם הוא וגם אמא ידעו היטב שברגע שיימצא לו מחליף, ייאלץ להניח את מפעל חייו לאחרים.

בדיוק שנה אחרי שהתחתנו דרשה המדינה מכל אזרחיה את טבעת הנישואין מזהב, ה"פֶדֶה" – הנאמנות, ואולי הייתה בכך הפגנה סמלית של נאמנות. הטבעות הותכו למטילי זהב והועברו לקופת המדינה.

האווירה הייתה רווית מתח. אף על פי שהפאשיזם היה בעינינו דבר מתועב, הייתה לאבא ולאמא השפעה ממתנת ומרגיעה. אנחנו סירבנו להאמין שהרוע תקע שורשי נצח בחיי איטליה. למען האמת, ג'וליו הבחין שהפאשיזם הוא התופעה הטמאה ביותר בפוליטיקה, אבל אפילו הוא היה חוזר ואומר: "קרלה, נחכה עוד קצת; בסוף 1939 ייגמר החוזה שלי עם בית החרושת, ואז נהיה חופשיים לעלות ארצה". הסכמתי אתו, לא רק מפני שזאת הייתה דעתו, אלא מפני שכך חשבתי גם אני.

גם ג'וליו, שלא הייתה לו עילה להגיש בקשה לדיסְקְרימינאציוֹנֶה, ידע שבתוך זמן קצר ייאלץ לעזוב את בית החרושת. אחרי הולדתו של רוברטו ושובנו לפרארה היה ג'וליו ליד ימינו של אבי. הידע הטכנולוגי שלו והקלות שבה קשר קשרים עם בני אדם עשו אותו למנהל מוצלח. גם יחסיו עם אבי היו טובים מאוד, גם אם לפעמים נוצרו חיכוכים, כצפוי בין שני אנשים שכל אחד מהם ידע לעמוד על דעתו והיו צריכים לעבוד יחד.

בפברואר 1937 נולד בננו השני, אריאל. גם ההריון הזה לא היה קל והיו בו סיכונים. לפני הלידה נאלצתי לשכב כחודש ולבסוף ילדתי בחודש השמיני. הרופאים שעמדו סביבי נראו לי מודאגים מאוד, ואחד מהם, שחשב שאינני שומעת, מלמל: "אם התינוק הזה לא יוצא מהר, הוא בצרות".

אריאל נולד פג, אבל להפתעת כולנו לא היה זקוק לטיפול מיוחד. הוא התפתח היטב, הרבה יותר בקלות מיהוא. אבל כשרק נולד, היה ישן בעניים פקוחות, דבר שהדאיג אותי, או יותר נכון הפחיד אותי. עבר די הרבה זמן עד שלמד לסגור את עיניו בשינה. גם הפעם היה לי מעט מאוד חלב, ושוב התעוררה בעיית ההנקה. עצם הרעיון שאישה זרה תניק את בני דחה אותי. גם הפעם התחלתי לחפש תחליפי חלב, והמזווה התמלא שוב בקופסאות של אבקת חלב שוויצרית. אריאל היה אוכל כל חצי שעה, ביום ובלילה, ואני הסתובבתי סחוטה כמו סהרורית. רוברטו עדיין לא התאושש ממחלותיו, ואני הייתי זקוקה לעזרה. אמא שלחה לי את בּרוּנה ואת לוּצ'יָה כדי שיעזרו לי בניקיון ובבישול. בּרוּנה הייתה בחורה חמודה וחרוצה; לוּצ'יָה, כפרית בהירה קטנת קומה, הייתה כבר בת בית אצלנו ונאמנה מאוד למשפחתנו. אחרי שעזבנו את פרארה, לוּצ'יָה, בעלה ואחיה הם שטיפלו בקברו של אוּגוֹ ובשאר הקברים של בני משפחתנו. זאת הייתה מעין החזרת החוב של לוּצ'יָה לאמא, שקיבלה אותה לביתנו וטיפלה בה כל ימי הריונה.

בין ברונה ללוצ'יה, בין אבקת החלב של אריאל למחלות של רוֹבֶּרטינוֹ, השתדלתי לארגן את חיי היומיום בצורה מסודרת ומתונה. לא היינו ממש שלווים, וכי איך יכולנו? הפאשיזם גילה לבסוף את פרצופו האמיתי. עוזרות הבית הנאמנות שלנו, שחיבבנו אותן ושהיו חלק ממשפחתנו, נאלצו לעזוב את עבודתן, על פי החוק שאסר על נוצרים לשרת בבית יהודי. ג'וליו סולק מעבודתו במפעל של אבי. למרות הכל, בסתיו נסענו לנופש על שפת האגם גארְדָה, מפני שהרופאים יעצו שנביא את רוֹבֶּרטינוֹ לאזור שיש בו אוויר צח ושלווה. השתדלתי לשכוח את המתרחש סביבנו וליהנות מהילדים, והשינוי באמת הועיל להם. השתדלתי לשכוח את המתרחש סביבנו וליהנות מהילדים, והשינוי באמת הועיל להם.

לקראת העלייה

באווירת הנופש על שפת האגם גארדה שכחתי את הכל. העולם בחוץ סער, מלחמת העולם עמדה בפתח, ואנחנו הרגשנו אי-שקט מסוים שלא ידענו להגדיר בדיוק. בוקר אחד בא ג'וליו לפתע לביתנו שעל שפת האגם. בארשת רצינית, אבל לא מבוהלת, סיפר לי שהשלטונות עוקבים אחריו. גילה לו זאת מחדש מזרני הצמר אֶדוֹאַרְדוֹ, והוא גם הזהיר אותו שבמוקדם או במאוחר ודאי יעצרו אותו ויעבירו אותו למקום לא ידוע. אֶדוֹאַרְדו, גם הוא אנטיפאשיסט, היה עושה את עבודתו בבתי לקוחותיו וידע לכרות אוזן, לאסוף פירורי מידע ולמסור אותם בשעת הצורך לכתובת המתאימה. "תיזהר", אמר לג'וליו, "אתה נמצא ברשימה של האנטיפאשיסטים".

חזרנו הביתה; אחרי שמונה ימים כבר היינו מוכנים ונסענו במכונית ה"טוֹפּוֹלינוֹ" שלנו. מכוניתנו הצליחה להתרחב ולהכיל שבע מזוודות, שני ילדים, מזרן מתנפח, סיר לילה, כמה בגדים; אני ענדתי את כל תכשיטיי ולבשתי את הפרווה שלי. הצלחנו גם לקבל מפרופסור מאטוצי מכתב, שבו הוא ממליץ להביא את רוברטו בדחיפות לרופא ילדים ידוע בג'נבה. למען האמת, אני משוכנעת שהיינו צריכים לעשות זאת. אחרי כמה שעות הגענו למילאנו. נחנו מעט אצל דודתי רוזינה, אחותו של אבא, והמשכנו לגבול שווייץ. בתחנת הגבול הזדנב תור ארוך. ג'וליו ניגש לדלפק, הציג את תעודותיו וביקש לזרז את המעבר "כי יש לנו כאן ילד חולה." בתנועת יד סימן לנו השומר לעבור. איזו הקלה! שלושה קילומטרים אחרי מעבר הגבול בקיאסוֹ עצר ג'וליו את המכונית, ירדנו ממנה והתחבקנו.

התחנה הראשונה הייתה לוזאן. שכרנו חדר במלון קטן בקרבת האגם. רוֹבֶּרטינוֹ ישן במיטת התינוק, אריאל על המזרן המתנפח. לא ידענו מה צפוי לנו. הסכנה המיידית חלפה, אבל העתיד היה מעורפל ומאיים. בכיכר העיר ברן, בירת שווייץ, שמענו אחרי כמה ימים את החדשות הטריות: צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, שכנע את היטלר לא להכריז מלחמה. הסכם מינכן ומטרותיו של צ'מברליין נחרתו כאות קלון בהיסטוריה של העולם, אבל אנחנו, כמו רבים אחרים, נשמנו לרווחה. לא ידענו מה צופן לנו העתיד, אבל לעת עתה יכולנו להיות רגועים: המלחמה נמנעה ובריחתו של ג'וליו לא יכלה עוד להזיק לבני משפחתנו שנשארו באיטליה.

העלייה לארץ ישראל מאיטליה בשנת 1938 הייתה מעין מעשה טירוף. אמנם ברחנו מפני הפאשיסטים, אבל יכולנו להישאר בשווייץ או להגר לצרפת, ארצות שדיברנו את שפתן והכרנו את תרבותן. בצרפת חיו ידידותיי היקרות ביותר ג'ובאנה וסאזיה וקרובי משפחה אחרים. יכולנו גם לחכות עד יעבור זעם. כמובן, לא תיארנו לעצמנו שהמלחמה תימשך כמעט שש שנים. המחשבות שאני מעלה עכשיו כמעט שלא עלו אז על דעתנו. בשבילנו הייתה העלייה סוף פרק, תוצאה ישירה של הכרתנו הציונית שהבשילה בנו מאז נעורינו. כבר סיפרתי שלהשקפתנו הציונית תרם דודי נינו תרומה מכרעת, לא רק בחינוכנו אלא גם בעצם עלייתו ארצה. הוא היה לנו מורה דרך והוא חיכה לנו בארץ.

קצת אחורה: הנסיעה הראשונה

כפי שאמרתי, נינו התיישב תחילה ברחובות ועבר אחר כך לקיבוץ גבעת ברנר. כאידיאליסט בכל רמ"ח אבריו, היו ציונות וסוציאליזם קשורים זה בזה בקשר הדוק. בשבילנו היה טבעי, כמעט מובן מאליו, ללכת בעקבותיו, לפחות בעלייה, אם לא בהצטרפות לקיבוץ.

כאן עלייי לחזור לנסיעתנו הראשונה לארץ ישראל, בשנת 1937, נסיעה שהותירה בי ובג'וליו רושם עמוק. רק עכשיו אני יכולה לסטות מרצף האירועים ולספר עליה. התיאור הרטרוספקטיבי יכול לשפוך אור על הקשר בין נסיעתנו הראשונה ובין עלייתנו. באותה שנה הציע אבי לג'וליו – לא לגמרי במפתיע – לנסוע לאלכסנדריה ולקהיר. ג'וליו היה יד ימינו, ואבי, המנהל שהיטיב לרכז את סמכויותיו, ידע שאין מישהו מתאים יותר מג'וליו כדי להדק את הקשרים עם הלקוחות הוותיקים וליצור קשר עם לקוחות חדשים. בפנים קורנות משמחה, בישר לי בעלי את הידיעה והוסיף: "קרלה, את באה אתי". לפני שהספקתי להגיד מילה, המשיך: "ניקח לנו שבועיים חופשה וממצרים ניסע לארץ ישראל!"

מילים מסוימות עוברות תהליך מוזר: משמעותן הראשונית, המקורית, הופכת למטבע לשון שגור ושחוק. בכל זאת, לא אירתע מלהשתמש באחד כזה כדי לתאר את הרגשתי, שאני יכולה לשחזר בדיוק גם אחרי חמישים ושש שנים: הרגשתי כאילו הוזנקתי לרקיע השביעי.

כן, כך הרגשתי, אף שמיד התעוררו בי שאלות רבות: איך אשאיר ילד בן שנה וחצי ותינוק בן חודשיים? ומה אעשה אם המסע ייארך יותר מהצפוי? ובכלל, חודשיים אחרי הלידה, יתאים לי טיול בארצות כל כך לא מפותחות, כל כך פרימיטיביות? אחרי שעליתי על האונייה "מרקו פולו" של חברת "אדריאטיקה" שהפליגה מוונציה או מטרייסטה (אינני מצליחה לזכור בדיוק) שכחתי את כל הספקות. האונייה הייתה יפה ונוחה מאוד. לא הקאתי אף פעם, כאילו הייתי ממש בת של יורדי ים. היינו כמה ימים במצרים, התפעלנו מהפירמידות ומהספינקס בן האלמוות. ג'וליו סיים את עבודתו; דוגמאות הסריגים שהביא אתו מצאו חן בעיני הלקוחות. לא היה לנו כל ספק שמסע העסקים של ג'וליו ישביע לגמרי את רצונו של אבי המחמיר, ויכולנו סוף סוף להתחיל את מסענו ה"אמיתי".

הנסיעה ממצרים לארץ ישראל לא הייתה חוויה נעימה. הרכבת הייתה מלוכלכת מאוד והתנדנדה כמו ספינה בים סוער. אי-עמידה בלוח זמנים, שהייתה מוכרת לנו מאיטליה, הגיעה לממדים כאלה, שהאיחורים האיטלקיים היו דומים לדייקנות שוויצרית בהשוואה אליה. אחרי שבוזבזו שעות רבות, הגענו לאל-קנטרה ושם חצינו באוניית מעבורת את תעלת סואץ.

חצי האי סיני הפתיע אותי בהוד המדברי שלו. לא הייתי מעלה על דעתי שאזור מדברי יכול להיות מגוון כל כך בהבדלי גובה ובמראות נוף. החול נכנס לפה, לעיניים ולאוזניים, וגם למזוודות הסגורות היטב, כי היה יום חמסין וחלונות הרכבת היו ללא שמשות.

הגענו לתחנה של רחובות בשש בבוקר, עייפים מאוד אחרי הנסיעה הלילית. בתחנה – שלא הייתה אלא צריף עץ – חיכינו לנינו, אבל אחרי שעה הוא עוד לא הגיע. פתאום הופיע איש נמוך, לבוש חולצה ומכנסי חאקי. הוא הציג את עצמו: "אני פּרינץ, באתי לקחת אתכם". הוא היה המדריך והסבל, ואם כי לפי דעתו היו לנו יותר מדי מזוודות, הוא קיבל את פנינו יפה. העברית שלו, כמו שלנו, לא הייתה משובחת, ואולי דווקא משום כך הבנו זה את זה.

פרינץ, כך סיפר לנו נינו, קיבל את שמו בגלל שיני הזהב שמילא בהן את פיו כשיצא מגרמניה בחוסר כל. הוא היה מדען ופרופסור ידוע. העובדה שעבד כסבל לא העידה במקרה שלו על חוסר משרות הוראה לפרופסורים ברמתו; הוא היה סבל בהתאם לבחירתו החופשית, כאחד הנציגים המובהקים של הציונות הסוציאליסטית, שדגלה בעיקרון הפירמידה ההפוכה, דהיינו שפועלים ובעלי מלאכה צריכים להיות הבסיס הרחב של פירמידת המקצועות בארץ ישראל, במקום הסוחרים ואנשי הרוח כמקובל בגולה.

בעגלה רתומה לסוס הוביל אותנו הסבל-הפרופסור לאורך שדרה נאה שבמרכזה עמד הבניין הגדול של מכון ויצמן. בדרך למרכז המושבה משכו את לבנו כמה פרטים קטנים ואקזוטיים: ערבי רוכב על חמור, רגליו כמעט נגררות על האדמה, ומאחוריו הולכת אשתו, נושאת על ראשה שק כבד וצועדת בקלילות, בשיווי משקל של לוליין בקרקס. לדעתי, החמור היה צריך לשאת את השק, וודאי לא האישה על ראשה...

הנוף היה ירוק יותר משתיארתי לעצמי, מה ששימח אותי מאוד וגרם לי לחבב מיד את רחובות. דבר זה קיבל חשיבות מיוחדת בשבילי אחר כך, כשעברנו לגור דווקא שם. בהצטלבות של שני הרחובות המרכזיים היו בית מרקחת, גינה קטנה, בית אפור קטן של שתי קומות, שהתברר שהוא בניין המועצה המקומית, בית קפה וחנות לכלי עבודה. נכנסנו לבית הקפה והשעה הבאה הייתה מוקדשת לארוחת בוקר ראשונה בארץ ישראל. על אף טעמו המוזר של הקפה, הרגשנו כמו בגן עדן (הנה עוד מטבע לשון!). כשהגיע האוטובוס, עשינו הכרות עם אחת מצורות המציאות הארצישראלית: האוטובוס המשוריין. עלינו לאוטובוס ולמדנו שרק רכב כזה יכול להגן עלינו מפני האבנים של הערבים. עברנו ליד כרם התימנים – שתושביו אכן עולי תימן – חבצלת, כפר בילו ועקרון. האוטובוס פנה פנייה חדה ימינה, טיפס במעלה דרך לא דרך, נוסע בעקשנות על העפר. הייתי בטוחה שלא נגיע לעולם, והנה עצרנו ב"כיכר" של הקיבוץ. נינו בא לקראתנו. הוא הצטער מאוד שלא היה יכול להפסיק את עבודתו בבניית הגג של בית ההבראה כדי לבוא לקבל את פנינו. החיבה והחום שבהם קיבל אותנו ביטלו כל צורך בהתנצלות.

נינו עיברת את שמו ליעקב בן צבי. הוא, שנחשב בפרארה לרווק מושבע, היה נשוי כאן באושר לשולמית צנגן, ילידת שטרסבורג, ונולדו להם שלושה ילדים. העברית שלו מעולם לא השתפרה, שמרה על שיבושיה ועל ניגונה האיטלקי, אבל הספיקה לעבודתו בחקלאות ולמפעלי האדריכלות שלו: בית ההבראה בגבעת ברנר ואחריו בית העם בנצר סרני. היה מרגש לראות את נינו בקיבוצו, המקום שהיטיב לתאר במכתביו. עכשיו יכולתי להשוות את המציאות לדמיון שעוררו בנו מכתביו.

ג'וליו, שכבר ביקר בארץ ב1933- היה מופתע פחות ממני. כמה מוזר נראה לי הכל, חדר האוכל הצר והחשוך, השולחנות הארוכים מכוסים בשעווניות עבות, סכו"ם הבדיל – אבל בלי סכינים! – תקוע בכוס באמצע השולחן. הסכין נחשבה לציוד אישי והצריכה שמירה מיוחדת כדי שלא תיעלם. האוכל, מפוקפק למראה, הגיע לשולחן בלי אפשרות של בחירה, ומה שלא נאכל נזרק לכלבויניק. בתקופת מחסור הבזבוז הזה זעק לשמים וקומם אותי. "בקיבוץ אין חזירים שאפשר להאכיל אותם בשאריות", אמרתי במרירות וחזרתי על אותו משפט גם באוזני האחראים, ובהם אנצו סרני, אבל הכלבויניק נעלם משולחנות הקיבוץ רק הרבה שנים אחר כך.

לעומת חדר האוכל, היו חדרי הילדים שמחה לעיניים וללב: הם היו מוארים, גדושים במשחקים חינוכיים מכל הסוגים, מצוידים ברהיטים מתאימים לגובה הילדים. התרגשתי למראה המיטות הקטנות ששלחה אמא מהמעון של בית החרושת הירש לפני סגירתו. ילדי הקיבוץ היו יפים ומטופחים ואכלו תפוחי עץ יקרי מציאות, כשהוריהם ניזונו מאוכל גרוע. שאלתי את עצמי מה רע בלימונים ובתפוזים. אילו הייתי סוציאליסטית בנשמתי, אולי הייתי חיה עד היום בקיבוץ, כמו רבים מבני משפחתי, ובהם בני יהוא. התחלתי להבין את חיי הקיבוץ, אבל לא אהבתי אותם. הערכתי את המסירות ואת האידיאליזם, את החיים הצנועים ואת ההסתפקות במועט. חברים רבים עדיין גרו באוהלים או בצריפים, ורק מעטים מהם גרו בבתים. הבגדים היו בגדי חאקי וחולצות רוסיות כחולות רקומות, מעשה ידי הבנות. המכנסיים הקצרים של הנשים היו רחבים וסגורים בגומי ולא היה בהם שום חן נשי: הם בוודאי לא היו השורטס האופנתיים של ימינו. כמעט כל הנשים נראו עייפות ומותשות.

חזרנו באוטובוס המשוריין לתל-אביב, דרך נס ציונה וכפרים ערביים שנראו כמו מחסני גרוטאות. הקירות – בלי חלונות, כדי שהנשים לא יראו ולא ייראו – היו עשויים מפחי נפט שהוחלקו וחוברו זה לזה.

ירדנו מהאוטובוס ברחוב לבונטין, קרוב לרחוב הרצל, האזור שבו נגמרה יפו והתחילה תל-אביב. הגענו בכרכרה למלון של ארבעה חדרים בשדרות רוטשילד. בעלת המלון הייתה יקית נקייה מאוד וחמורת פנים, והיא ניהלה אותו ביד רמה. אבל תל-אביב אכזבה אותי מאוד. הכמיהה הטבעית ליופי על פי המושגים האיטלקיים שהורגלתי להם, לא באה על סיפוקה. בלבי הבטחתי לעצמי: כאן לא אגור לעולם.

לפחות יתרון גדול אחד היה לעיר העברית הראשונה: המחירים היו זולים להפליא. נדמה היה לי שאני יכולה לקנות הכל בחצי חינם, ובאמת קניתי לי חליפה אפורה יפה מאוד, שחיממה אותי בימים הקרים האלה (אמרו לי שזאת ארץ חמה!...). אחרי שתי הלידות הקרובות זו לזו חזרתי לגזרתי הדקה ונהניתי שוב מבגדים אלגנטיים. ליד החנות שבה קניתי את החליפה משכה מודעה את עיניי: מאסטרו ארטורו טוסקאניני ינצח על התזמורת הפילהרמונית בקונצרט שיתקיים באולם האיטלקי של התערוכה הבינלאומית בנמל תל-אביב. ג'וליו ואני החלפנו מבטים מופתעים: טוסקאניני, המנצח הגדול, כאן? זכרנו בגעגועים את הקונצרטים שלו. בשנת 1933 הזמין אותי נינו לשמוע אחד משני הקונצרטים שטוסקאניני היה אמור לנצח עליהם בבולוניה. כמה הצטערנו כשנודע לנו שהקונצרט לא יתקיים בגלל נסיעתו הפתאומית של המנצח. ועכשיו הוא נמצא בארץ, כמונו. ידענו שטוסקאניני היה מסוכסך עם המשטר: מזכיר המפלגה הפאשיסטית בבולוניה דרש מהמנצח הדגול שיפתח את הקונצרט שלו בהשמעת ההמנון הפאשיסטי; טוסקאניני חם המזג סירב בתוקף והכריז שההמנון היחיד שלו הוא ההמנון הלאומי האיטלקי. בתגובה סטר לו מזכיר המפלגה, וטוסקאניני ביטל את הקונצרטים ונסע לפילדלפיה, ששם ציפתה לו התזמורת הפילהרמונית של העיר. מעז יצא מתוק: טוסקאניני זכה לחירות; מעריציו בעולם זכו ליהנות מניצוחו המופלא; לימים ייסד את התזמורת הפילהרמונית שלנו בארץ; ולבסוף אנחנו זכינו לפיצוי על הקונצרט שהחמצנו אז.

ישנן תמונות שאינן דוהות עם הזמן. אחת מהן היא תמונת הקונצרט ההוא. תצלומו, בשחור לבן כמובן, מוצג עכשיו בהיכל התרבות. הקונצרט התקיים במבנה ארעי מוזר, שעמודיו הסתירו מעינינו חלק מהתזמורת, אבל ראינו את טוסקאניני הנהדר עם שער השיבה שלו ושמענו את המוזיקה (שכחתי לצערי מה היה בתכנית). האקוסטיקה לא הייתה מושלמת, אבל זה היה פרט חסר חשיבות. אני הייתי נרגשת כפי שקורה לי תמיד כשאני שומעת מוזיקה טובה. על ההתרגשות הזאת נוספה הפעם התרגשות אחרת: התפעלתי מהקהל השקט והקשוב, שלפי המראה היה מורכב ברובו מאנשי עמל. הגברים לבשו מכנסי חאקי קצרים וחולצות לבנות או כחולות, והנשים לבשו חצאיות וחולצות רוסיות רקומות. שוב חשבתי על הפירמידה ההפוכה המגשימה את עצמה בארץ ישראל. "בארץ גם הפועלים יודעים להעריך את המוזיקה", אמרתי לג'וליו ונגעתי במרפקו. "סיפרו לי שמוכר הנקניקיות שעומד בחוץ הוא פרופסור שעד לפני זמן קצר היה מרצה בברלין על גתה ועל שילר, ויש בוודאי עוד אחרים כמוהו". באווירה הפשוטה של הביתן בנמל, בוודאי לא הייתה החוויה הרוחנית פחותה מזאת שבאולמות הקונצרטים המפוארים באירופה.

ירושלים הייתה יעדנו הבא. בדרך עברנו באזורים שוממים ובין טרשים בדרך לא דרך במעלה "שבע האחיות" עד הקסטל. בשערי ירושלים השתלטה עליי הרגשה מוזרה של מועקה וצער מעורבת בהתרוממות רוח והתרגשות. חוץ מפרארה, עירי האהובה, אין עוד עיר שמעוררת בי רגשות כה חזקים. יכולתי להבין איך שלוש דתות נוסדו במקום הזה דווקא וקידשו אותו. פגשנו בשמחה את משה הלפן, שהיה מורי בעבר, והוא ליווה אותנו בסיור בעיר העתיקה. טיילנו בין הסמטאות הצרות המזוהמות של הרובע הערבי, נשמנו את ניחוח התבלינים וספגנו את מראות השוק והחנויות לתיירים, יצאנו דרך הוויה דולורוזה אל הקבר הקדוש, המקודש לקתולים, לקופטים ולאורתודוקסים, שעורכים בו את תפילותיהם בנפרד. מסמטה ברובע היהודי ירדנו לכותל ושם עמדנו לצלו, אחוזי תדהמה והתרגשות עצומות: מטען כבד של רגשות נפרק ליד הכותל. בין אבניו הגדולות האילמות היו נעוצים פתקים רבים. מעט מאוד אנשים עמדו ליד הכותל. כאן ראיתי בפעם הראשונה יהודים בלבוש המזרח-אירופי והם נראו לי מוזרים מאוד עם פאותיהם וזקניהם, כובעי הפרווה והחלוקים השחורים הארוכים. רציתי להתעלם מהם, על אף היותם בני עמי. זמן רב עמדנו כך, מתייחדים עם שרידי בית תפארתנו, כשתחושת העבר היהודי מציפה אותנו, מתחברת לרגע החד פעמי, החולף והבלתי נשכח. אני חייבת לומר שהכותל המוסתר כמעט בין הבתים הקטנים והבקתות היה מרשים ומלא קסם הרבה יותר מהרחבה הגדולה כפי שהיא נראית היום.

הסיור בעיר החדשה היה חוויה שונה לחלוטין ואפילו מאזנת במובן מסוים: האוניברסיטה על הר הצופים, מראה הנוף עד ים המלח, מוזיאון רוקפלר המעניין, הרחובות הרחבים הנקיים, האנשים הרציניים והשקטים. ירושלים השאירה בי רושם עז כל כך, עד שהנסיעה לחיפה הייתה מעין הקלה, מעין צמצום מתבקש של עומס הרגשות. ג'וליו חזר למצרים כדי להשלים את ענייני עבודתו, ואני נהניתי בחיפה מחברתה של ידידתי לואיזה בּוֹנְפיליוֹלי.

לואיזה חברתי, שהייתה בעבר מורתי, עלתה ארצה בשנת 1933. זמנים קשים עברו עליה קודם שזכו חכמתה וכישוריה להערכה ועד שהתקבלה לבסוף להיות מרצה בטכניון. היא המתינה עד שהתבססה ואז הזמינה את הוריה ואת אחיה לגור אתה. כשביקרתי אצלה בחיפה, היא הראתה לי מגרש בין החולות, לא רחוק מהים. "את חושבת להביא את הורייך למקום כזה?" שאלתי, מופתעת ביותר. לואיזה חייכה: "אל תדאדגי, תראי שהכל יהיה כאן ירוק ופורח". בביקורי השני כבר עמד הבית על תלו: קומה אחת, חדרים מרווחים ומוארים, חצר גדולה שהירוק שולט בה. כל זה לא בחולות, אלא בפרבר של חיפה.

חיפה מצאה חן בעיניי. בהדר הכרמל נראה בניין הטכניון כאילו הוא מעלה את רמת הקדמה והיופי בכל האזור. בשכונה האלגנטית על הכרמל גרו יקים מעודנים בווילות יפות. "לא הייתי מתנגדת לגור בעיר הזאת," אמרתי לעצמי כשאני מסתכלת בנוף הנהדר הנפרש לפני מהכרמל ועד הים, עם כיפת הזהב הזוהרת של גן הבהאים.

ג'וליו חיכה לי באלכסנדריה ולפי התכנית הייתי צריכה להצטרף אליו באונייה שהפליגה מחיפה. בדרך לנמל תקפו אותי כאבי בטן עזים. נתמכת בלואיזה, מתפתלת מבחילה, נכנסתי לבית ערבי בקרבת הנמל והתקבלתי יפה על ידי המשפחה שהתגוררה בו. חיכיתי שם עד שההתקף הפתאומי שכך מעט. לא כך תיארתי לעצמי את רגעי הפרידה מהארץ. אולי הנפש שידרה לגוף בדרך הזאת את צער העזיבה?

מאז ימי אירוסינו ידעתי שאנחנו עתידים לעלות ארצה. ג'וליו ואני היינו מדברים על ארץ ישראל כעל ארץ בחירתנו. ג'וליו לא היה מופתע ונרגש כמוני. הוא כבר היה בארץ ב1933-, כשהשקיע בנסיעה את סכום הפרס שקיבל באוניברסיטה, ורשמיו הראשונים נטבעו בו אז. השבועיים שביליתי בארץ היו מרגשים ומסעירים בשבילי; אפילו אינני זוכרת שהתגעגעתי לילדיי. מצאתי בארץ הרבה יותר משקיוויתי. הביקור חיזק את בטחוננו שארץ ישראל היא המקום שלנו. רק תאריך העלייה עדיין היה חסר בתשבץ חיינו.

בשווייץ

שווייץ הייתה המדבר שלנו בדרך לארץ ישראל. החודש שבילינו בה על כורחנו לא השאיר בנו זכרונות נעימים. גם נופה היפהפה של לוזאן לא היה בכוחו להרגיע או להקסים אותי ואת ג'וליו. הרגשנו כמו בכלא; לא ידענו מתי נוכל לצאת מהארץ היפה הזאת, שסגרה עלינו כמו כלוב של זהב. עם כל יום שעבר נעשה הייאוש עמוק יותר. הרגשנו שנפלנו במלכודת הביורוקרטיה. שלטונות שוויץ דרשו אשרת מעבר לצרפת, ולזאת הייתה דרושה הסכמת שלטונות איטליה, אבל השגריר האיטלקי אמר לנו שהדרכונים שלנו יישלח לרומא, ואנחנו חששנו שלא יוחזרו לנו. ג'וליו התרוצץ, ניסה להפעיל את קשריו. נחום גולדמן הציע לתת לו אשרת תייר לארץ ישראל, אבל גם ככה היינו צריכים לעבור דרך צרפת. הישועה באה משגריר צרפת; הוא פנה אל עמיתו האיטלקי ואמר לו שאם לא נקבל את אשרת המעבר, ידאג הוא לאשרה דיפלומטית בשבילנו. הדברים נאמרו בחן ובאדיבות ונשאו תוצאות: האשרה האיטלקית הגיעה ונסענו סוף-סוף לצרפת.

את יום כיפור (6.10.1938) בילינו בפריז אצל ג'ובאנה וסאזיה, שהתחרו ביניהן בפינוקים לרוברטו, לאריאל ולי. פגשנו גם את ז'אקלין חברתו של אוּגוֹ, וכאן, אם מותר לי להרים לרגע את המסך שמסתיר מעינינו את העתיד, אגלה שבנה גבריאל היה לימים לנזיר דומיניקני, האב גבריאל נִסים.

אחרי שבוע נסענו ב"טוֹפּוֹלינוֹ" שלנו למרסיי דרך ליון. שם חיכתה לנו אמא. היא הייתה מאופקת מאוד כרגיל. דיברנו על פרטים מעשיים: הילדים, המכונית שנמסרה לידי הנהג שבא אתה, המכתבים והמתנות שהיינו צריכים למסור לנינו. הסתרנו את הדמעות והדחקנו את הפחדים. ידענו שהפרדה תהיה ארוכה, אבל קיווינו שנזכה להתאחד ביום מן הימים.

על הרציף הצטופפו אנשים רבים, ובהם מאות חיילים סנגלים במדי החאקי שלהם. ממשלת צרפת שלחה אותם ללבנון כדי לבלום פלישה גרמנית אפשרית. אף לא אחד מהנוכחים, אזרחים כחיילים, לא היה יכול לדעת שזאת תהיה הפלגתה האחרונה של האונייה תחת דגל החברה "מריטים". בהפלגות הבאות יוסב שמה ל"פּאטריה", והיא תהיה אוניית מעפילים שסופה הטרגי – הטבעתה ע"י האנגלים בשנת 1940 – העניק לה מקום של כבוד בסיפורי הגבורה של הציונות.

באונייה

הפלגתנו לארץ ישראל לא הזכירה כלל את נסיעתנו הקודמת. זאת לא הייתה הפלגת נופש, בשמלות קיץ בהירות מתבדרות ברוח הים. הים היה סוער והרוח הפילה כל מה שנקרה בדרכה. ג'וליו והילדים שכבו בתאנו הקטן, מקיאים ומייבבים. אני ישבתי לידם, הגשתי פעם מעט שתייה ופעם קערה, וחשבתי על הצורה הלא צפויה שבה מתגשמים החלומות. עליתי לסיפון כדי לנשום קצת אוויר צח, אבל שם שכבו החיילים מסנגל. ריח רגליהם התערב בריח קפה וגרם גם לי להקיא מיד. חזרתי בריצה לתא שלנו.

ב20- באוקטובר 1938, בשעה שש בבוקר, הגענו לנמל תל-אביב. היה יום שמחת תורה, יום הולדתו השלישי של יהוא. עמדנו על הסיפון לבושים בבגדי חג, מזוודותינו בידינו, נרגשים להחריד. ביום הזה אמורים להתחיל חיינו החדשים בארצנו החדשה-ישנה, אחרי שהשארנו מאחורינו את חיינו הקודמים.

עברה שעה, עברו שעתיים, ועדיין המתנו על הסיפון. באותן שעות שתינו רק מעט מים. בינתיים חזרה האונייה לים הפתוח. התחלנו להיות רעבים, אבל לא היינו זכאים לאוכל או לקפה, מפני ששילמנו רק עד תל-אביב. אחרי כמה שעות הוסבר לנו שבגלל הכּולרה שכמה חיילים חלו בה כולנו נשלחים להסגר בחיפה. אחרי שהגענו לשם בשעות המאוחרות של אחר הצהריים, הפרידו בין הנשים והילדים לגברים. התפשטנו כדי למסור את בגדינו לחיטוי, ואחריו לא הייתה עוד השמלה הכחולה היפה שלי ראויה ללבישה. הילדים קיבלו זריקות, ואני הודעתי לאחות הקשוחה שלאריאל נעשתה לא מזמן הרכבת האבעבועות. האחות התחילה לצעוק עליי בגרמנית, ואני עניתי לה בצעקות: "למה את צועקת בשפה הזאת? את לא שומעת שאני מדברת אלייך בעברית?" היה בריב הקטן הזה, שנשאר טבוע בזכרוני, יותר ממה שנשמע לאוזן: היו בו הכעס על הסמכות המופגנת של האחות, התסכול על ביטול סמכותי כאם, מתח הנסיעה שעוד לא פג והדאגה לעתיד.

הפעם נינו חיכה לנו. מהנמל נסענו במונית לתל-אביב ושכרנו חדר במלון "ארמון" ברחוב הירקון. החול, הים, שמחת המפגש עם נינו, היו לנו פיצוי ונחמה מסוימת על הפרדה הכפויה והמהירה מדי מהמשפחה באיטליה. קשיי הנסיעה כמעט נשכחו מיד אחרי שהסתיימו. ידענו – גם בלי להכיר את דברי חכמינו – שארץ ישראל נקנית בייסורים.

נינו ניסה לשכנע אותנו שנצטרף אליו בגבעת ברנר. ג'וליו התלבט: לא היה לו ספק שאיננו מתאימים לחיי קיבוץ, אבל אני נטיתי לקבל את ההצעה, לכמה חודשים לפחות, כדי להסתגל לחיים כאן. גם נונה רינדה הייתה בקיבוץ ובית ההבראה שם נבנה מכספה, כך שהייתה לנו מעין זכות להרגיש את עצמנו בבית. אני נזכרת באנצו סרני, איש המופת, ובחיוכו המאיר שנחרט בזכרוני עוד מביקורנו הראשון בקיבוץ. אנצו היה ידיד משפחתנו עד מותו; הוא צנח באיטליה בשנת 1944, בתקווה ליצור קשר עם היהודים שם ולהזהירם מפני הסכנה, אבל נתפס ונרצח לבסוף בדכאו. גם בני אריאל עדיין זוכר את ביקוריו הרבים אצלנו ואת שמחת החיים שלו, שמצאה את ביטויה, בין השאר, גם בזלילת כמויות אדירות של ספגטי שהייתי מכינה לו. ג'וליו קיבל במהרה משרה בסוכנות היהודית, בתור עוזרו של אליעזר קפלן, מראשי הסוכנות, איש צנוע ועדין. אני הייתי רוצה שהילדים יתקבלו לבית הילדים כדי ללמוד עברית ולרכוש להם חברים. גרנו בחדר בבית ההבראה. בתור אורחת לא חלה עליי חובת עבודה והיה לי זמן ללמוד ולשפר את העברית שלי. יהוא הבריא סוף סוף והוא ואריאל נהנו מהחופש ומהאוויר הצח של הקיבוץ. אבל התשובה לבקשתנו הייתה שלילית באופן מוחלט: אם אינכם מתכוננים להצטרף לקיבוץ, איננו מוכנים לקבל את הילדים. לא הייתי מאושרת מהתשובה, אבל החלטתי ליהנות ממה שהקיבוץ היה יכול להציע לנו: למדתי עברית עם מורה מצוין.

בית הילדים היה אחת הסיבות העיקריות להחלטתי שלא להצטרף לקיבוץ. מכיוון שלא נתמכתי באידיאולוגיה סוציאליסטית, היה קשה לי לקבל את הרעיון של החינוך המשותף. גם אני, כהוריי, הייתי אמא שדרשה משמעת, לא אמא של ליטופים, נשיקות ופינוקים, אבל נוכחות הילדים בחיי, ביום ובלילה, הייתה חשובה לי. יותר מזה, הייתי אומרת שהייתה נחוצה לי כטעם החיים.

הרגשתי זרה לאווירת הקיבוץ, על התככים וגילויי הקנאה שבה. לא הייתי אף פעם במקום קטן כל כך, שחיי התושבים בו פתוחים לעיני כל וכולם מעורבים בהם.

בינתיים הציע אליעזר קפלן לג'וליו לנסוע לאיטליה כדי לטפל בהעברת הון של יהודי איטליה שעלו לארץ וכן של מפעלי תעשייה חשובים השייכים ליהודים, כמו "אוליבטי". זה היה ארגון חילופין, ITAVARA שמו, כדוגמת ארגון ההעברה שכבר היה קיים בין גרמניה לארץ ישראל. ג'וליו קיבל תעודת מסע דיפלומטית והתחיל במסעות בתוקף תפקידו במרחבי איטליה.

בתחילת 1939 שהה ג'וליו ברומא כדי לנסות להעביר לארץ מוצרים מאיטליה. זה היה ביקורו השלישי באיטליה. הקשרים שיצר התחילו לשאת פרי, וג'וליו היה במצב רוח מרומם, אבל ביום השלישי קלקלה את מצב הרוח שיחת טלפון פתאומית. המטלפן היה טְרֶמֶלוֹני, שר הכלכלה והמסחר, שהיה בזמנו מורה של ג'וליו באוניברסיטה בּוקוני במילאנו. "ג'וליו", אמר השר בקולו הנחרץ שהיה מוכר היטב לג'וליו מימי האוניברסיטה, "אתה צריך לצאת מאיטליה מחר. אסוף את החפצים שלך ולך לבנק. כבר הפקדתי שם כסף בשבילך וגם קניתי לך כרטיס". ג'וליו ניסה להתווכח, למחות, לדחות: "אבל, פרופסור, קבעתי פגישה למחר עם אוליבטי, איך אני יכול לדחות אותה? עבדתי שבועיים כדי לקבל אותה". "ג'וליו, אתה לא דוחה את הפגישה, אתה מבטל אותה, הבנת? אינני יכול להגיד לך יותר". הטון שבו נאמרו הדברים לא השאיר מקום להמשך השיחה, והיא הסתיימה בצליל הלא נעים של טריקת הטלפון. ג'וליו הניח לאט את השפופרת. איך יוכל לחזור בידיים ריקות? הוא הרגיש כמי שנטש את שדה הקרב. אולי יוכל להישאר בסתר עוד כמה ימים? איך אפשר לעזוב את הכל עכשיו דווקא, כשאוליבטי נראה נלהב כל כך לקראת הקמת מפעל בארץ?! אבל הוא הבין שאיננו יכול לעשות דבר.

למחרת בבוקר הגיע ג'וליו לנמל בארי שמול אלבניה. הוא שמע קולות צפירה וראה את הצי האיטלקי מפליג במערך תקיפה מאיים. רק אז נודע לו שאיטליה הכריזה מלחמה על אלבניה. ג'וליו יצא במטוס-ים קל לרודוס ומשם המשיך למחרת באותו מטוס לחיפה. כך נגוזו התקוות של ITAVARA וג'וליו חזר לעבודתו עם קפלן, בעזרה לעולים החדשים בקליטתם בארץ.

אחרי חודשיים בקיבוץ החלטתי לחזור עם הילדים ועם סבתא למלון "ארמון". נראה היה שהחיים בתל-אביב נכנסו למסלול תקין. כעבור כמה חודשים מצאנו דירה מרווחת ונוחה בבית ברחוב דיזנגוף 97, שהיה אז הבית האחרון של הרחוב. שכחתי לגמרי את הנדר שנדרתי שלא אגור לעולם בתל-אביב. מתרגלים כנראה לכל דבר, גם לכיעור או, ליתר דיוק, להעדר יופי. זכרון היופי של האדריכלות האיטלקית התחיל להיטשטש אצלי. מכל מקום, עם שובו של ג'וליו, המשפחה הייתה שוב משפחה.

ב10- ביוני 1940 הופרה השלווה. איטליה, בהיותה חברה בציר גרמניה-יפן-איטליה, הכריזה באותו יום מלחמה. אנו, פליטים יהודים, בגלל דרכוננו האיטלקי נהיינו בן לילה לאויבים של המנדט הבריטי. בשתיים בלילה הוליך אותנו קצין בריטי לתחנת המשטרה ברחוב השחר. שאלתי את הקצין מה היה עושה אילולא הייתה אתנו אמי, שהייתה אזרחית צרפת, ויכלה להישאר עם שני ילדינו. "תשתקי", ענה בגסות הקצין, ואני שתקתי. בחמש בבוקר שוחררתי, אחרי שהוברר להם שהייתי "קרלָה", אישה, ולא "קרלוֹ", גבר, כפי שחשבו בטעות. הגעתי הביתה עייפה מאוד ובטוחה שהסיוט נגמר. אבל אחרי כמה שעות הסיעו אותי שוב במכונית לתחנת משטרה, הפעם ברחוב דיזנגוף. מחאותיי לא הועילו, והם כלאו אותי באחד החדרים. למחרת העבירו את ג'וליו עם עוד גברים אחרים לעכו, ובשבילי החליטו על מעין פשרה: שלחו אותי הביתה בתנאי שאתייצב כל יום בתחנת המשטרה ואחתום שם, כדי להוכיח שלא ברחתי. אפילו כששכבתי בבית עם ארבעים מעלות חום – "מחלת הפּאפּאטאצ'י" – דפק על דלתי הרופא המשטרתי הבריטי ד"ר האריס, שבא לבדוק אם אכן הייתי חולה.

כשאני מזכירה את האנגלים מתעוררת בי מידה מסוימת של שנאה. עבר הרבה זמן מאז, אבל היום אני יכולה לומר ברור שה"ג'נטלמן" האנגלים לא התנהגו אתנו כמו "ג'נטלמן". כשהוכרז עוצר, היה על כל מי שנמצא ברחוב להגיע לביתו בתוך עשרים דקות, גם אם העוצר הפתיע אותו רחוק מאוד מביתו. אלה שלא הספיקו, נגררו לתחנות המשטרה. פעם אפילו ירו בילד שיצא למרפסת בשעת עוצר. הסיפורים שסופרו היו נוראים יותר מיום ליום, והשנאה לאנגלים הלכה וגדלה. סיפור אחד זעזע אותי באופן מיוחד. בבית מלאכה באזוּר התגלה סליק. השוטרים הבריטים החרימו את הנשק ואחר כך הודיעו על התקרית לערבים, דבר שלא היה אלא פסק דין מוות לבעלי המפעל. ואמנם באותו לילה באו הערבים למקום ורצחו אותם, כשכבר לא היה בידם נשק. לימים היינו גם אנחנו עדים לשיתוף פעולה בין הבריטים לערבים. ג'וליו, שעבד ב"אביק" בתל-אביב, איחר פעם להגיע למקווה ישראל, מקום המפגש של השיירה שהייתה יוצאת דרומה בחסות הפלמ"ח. היו רק מכוניות מעטות ונהג של משוריין אנגלי הציע להוביל אותן כדי להגן עליהן מהתקפה ערבית אפשרית. כשהגיעו לאזור נכנס המשוריין לכפר הערבי ונעלם בסמטאותיו מאחורי ענני חול. ג'וליו סובב מהר אחורנית את ה"טופולינו" וחזר לתל-אביב עם שאר הנהגים.

הוריי

אנחנו צעדנו את צעדינו הראשונים בארץ, ובאותם הימים קיבל אבי בפרארה את הידיעה שציפה לה כבר מזמן: מזכיר המפלגה הפאשיסטית בעיר התייצב במשרדו כדי לבשר לו ברוב נימוס את ההחלטה: בית החרושת שלו הוחרם והועבר לבעלים אחרים. זאת לא הייתה הפתעה, ואבא התפלא משום כך שהידיעה גורמת לו לצער גדול כל כך. הוא הסביר לעצמו שהמפעל ייצג בעיניו ארבעה דורות של פעילות משפחתית. הוא דיבר אתי על כך בהזדמנויות רבות: בית החרושת נוסד על ידי אבי סבי והיה מקור לעבודה וללחם לארבעה דורות של משפחת הירש. "טריקו הירש" היה מפעל חייהם, ולא רק מבחינה חומרית. קשה היה לו לשאת את הצער הזה, וכדי להירגע מעט החליט לבוא לבקר אותנו בארץ ישראל. כמעט כל משפחתו של אבא הייתה כאן: נונה רינדה, נינו עם משפחתו ואני עם משפחתי. בסוף הקיץ באו הוריי להתנסות בחיי הארץ ולהדק את קשריהם עם יהוא ועם אריאל.

מיד אחרי יום כיפור של שנת 1939 חזר אבא לפרארה כדי לסדר כמה עניינים – כך אמר. אמא נשארה אתנו, בתקווה שאבא יסדר הכל במהירות ויחזור בהקדם. כמה תמימים היינו עדיין! אבא חזר בדיוק כדי ליפול למלכודת שהוטמנה לו, מוכנה ממש לפי מידה. פחות משבוע אחרי שובו באו השוטרים לעצור אותו. אחרי שנלקח ממנו דרכונו הוא נשלח למחנה ריכוז למתנגדי המשטר בדרום איטליה. משם הועבר לאחר מכן עוד לשני מחנות אחרים, ובסוף שנת 1942 נשלח למחנה שלישי בקרבת מילנו. הידיעות האלה הגיעו אלינו מאוחר יותר. מדי פעם היינו מקבלים דרך הצלב האדום מכתב מצונזר; לפעמים היה מגיע מכתב של ג'ובאנה ובו תוכנו של מכתב שקיבלה ממנו. היינו בטוחים שאבא, כדרכו, ידע להסתדר. במכתביו היה מספר שהוא מרגיש טוב ואפילו מצליח לעזור במחנה המעצר למי שנזקק לעזרה. ביולי 1943 התמוטט המשטר הפאשיסטי ומוסוליני נעלם; ב8- בספטמבר הוכרזה שביתת הנשק, ואבי יכול היה לחזור לפרארה ולהצטרף לפרטיזנים, שכבר התחילו להתארגן.

באחד הימים פגש בשערי העיר במכר, וזה נדהם כשראה אותו: "רנאטו, יצאת מדעתך? מחפשים אותך וכבר תפסו את הבית שלכם!" התגובה של אבא הייתה מידית, פרי של שנות בריחה והישרדות: הוא סובב את אופניו והסתלק מהמקום. כך נעלם אבא מחיינו. אמא, בפנים עצובות, ניסתה באותה תקופה להטביע את צערה בעבודות הבית ובטיפול בנכדים.

רק כעבור שלוש שנים נודע לנו שאבא היה לאחד מראשי הפרטיזנים באזור פרארה, ארגן שם את תנועת ההתנגדות, ולבסוף את שחרור העיר בשנת 1945.

בשנת 1943 פלשו הגרמנים לאיטליה, בתואנה של הגשת עזרה לשלטון הפאשיסטי, ומוסוליני היה לבובה בידיהם (האנטיפאשיסטים תלו אותו רק בסוף המלחמה). בכל אותה תקופה לחמו ארגוני הפרטיזנים נגד השלטון הפאשיסטי ולאט לאט ערערו את יסודותיו. באמצע שנת 1945 הודיעו העיתונים שהפרטיזנים שחררו את עמק הפּוֹ. עמנואל אסקרלי, בן של ידידים שנולד בפרארה וחי בבולוניה ובארץ היה לבן חסותה של אמי, הגיע לאיטליה בתור חייל בבריגדה היהודית. הוא הלך ביוזמתו לפרארה כדי לחפש את אבא שלנו, רנאטו הירש. "מר הירש?" אמרו החיילים ששמרו בכניסה לעיר, "הוא בַּקאסטֶלוֹ". "אני רוצה לראות אותו", אמר חייל הבריגדה המאובק. "אי אפשר. הוא בישיבה", אמרה המזכירה, שכנראה ידעה איך להרחיק טרדנים. "טוב, אז בבקשה תמסרי לו את זה", אמר עמנואל ושלף מכיסו חתיכת סבון מארץ ישראל עטופה בנייר עיתון. אבא יצא מאולם הישיבה כחץ מקשת, והשניים התחבקו בהתרגשות.

הסיפור שסיפר אבא לעמנואל היה בלתי יאומן. קבוצת המחתרת שעמד בראשה מסרה את האזור לידי הצבא הבריטי. כשנכנסו האנגלים לפרארה, אבא הוא שמסר להם את מפתחות העיר. תקופת הכיבוש הסתיימה, והאנגלים החזירו לו את המפתחות ומינו אותו לממונה על המחוז.

כך נודע לנו שאבא היה חי, הרגיש טוב, ואפילו זכה למשרה המכובדת של ממונה על מחוז. המברק שבו בישר לנו עמנואל את הידיעה גרם לשמחה שאין לתאר במילים. אמא טיילה אז בחוץ עם הילדים, ואני התפרצתי החוצה כמו משוגעת, מנפנפת במברק וצועקת לה את הידיעה שסוף סוף הרגיעה אותנו. חלפה עוד שנה וחצי עד שיכול אבא להצטרף אלינו סופית. התגאיתי באבי והערצתי אותו. שנה שלמה ניהל את פרארה במיומנות של מי שעמד בראש מפעל גדול. הוא חי חיים אחרים בלעדינו בעיר שהייתה עירנו. בעיתונים שהביא אתו סופר שבשנה שבה ניהל את ענייני פרארה, פעל אבא רבות כדי לטהר אותה מהפאשיסטים הגלויים והמוסווים, כדי לבנות את העיר מהריסותיה וכדי לאחד משפחות שנפוצו לכל עבר בשנות המלחמה. עם המבנים שניזוקו בהפצצות נמנה גם בית החרושת שלנו, אבל אבא לא דאג לענייניו שלו, מפני שחשב שלא ראוי לדרוש משהו למען עצמו או למען משפחתו. לא ידעתי מה גרם לעיכוב בבואו של אבא, אבל תיארתי לעצמי שהיה עליו להסדיר עניינים אישיים וציבוריים.

כך נולדה "אביק"

לגמרי במקרה נודע לנו שבתל-אביב מתגורר עוד זוג של עולי איטליה ששמותיהם ג'וליו וקרלה. הסקרנות ההדדית הפגישה אותנו. ג'וליו מוג'ה סיפר לנו שעם עוד שני שותפים מעולי איטליה הוא מתכונן לפתוח חברה לייצור תרופות. ניצבו לפניהם קשיים רבים ועדיין היה חסר להם המנהל האדמיניסטרטיבי. השותפים כבר חילקו ביניהם את התפקידים, ומוג'ה, פסיכיאטר שטרם קיבל רשיון לעסוק ברפואה, קיבל עליו את הטיפול בשיווק. השותף השני היה המקצוען בתחום, והשלישי – הטכנאי. למפעל היה חסר כלכלן שידאג לחישובי רווח והפסד ולחישובי כדאיות. המשרה התאימה לג'וליו, ואליעזר קפלן הסכים "להשאיל" אותו לשישה חודשים למטרה הזאת. ששת החודשים היו לחיים שלמים. המפעל החדש שהקימה החברה נראה מבטיח, וג'וליו שמח להיות שוב בבית חרושת, ולוּ קטן. החלטנו להשקיע בחברה את מעט ההון שלנו, אף על פי שידיעותינו בתחום התעשייה הכימית והפרמצבטית היו מוגבלות למדי.

בית החרושת נחנך ב9- בספטמבר 1939, בקומה אחת – 120 מ"ר, ששכרנו בבניין ברחוב מונטפיורי 27. כולנו, ארבעת השותפים ונשותיהם, עבדנו יחד, וג'וליו השתדל לייצר תכשירים שעדיין לא יוצרו בארץ: התרופה לחיזוק "נאורוטון", תרופת ההרגעה "סדוברול", שהוכנה בצורת קוביות דומות לקוביות מרק, וכן תכשיר של מלחים משתנים. מהר למדי התחלנו לטעום את טעם ההצלחה. ה"נאורוטון" במיוחד היה נפוץ מאוד במצרים. היינו מייצאים כמויות גדולות והפתיע אותנו שרבים כל כך מתושבי מצרים נזקקים לו. לימים גילינו שאלכוהול שבתרופה סיפק את צמאונם של המצרים המוסלמים לאלכוהול בלי להפר את חוקי דתם.

כעבור כמה חודשים הצטרף אלינו עוד שותף, הרטום, איש בעל ידע מעמיק בפרמקולוגיה. התחלנו לייצר טבליות מלח לחיילים הבריטים ששירתו במדבר. הטבליות מנעו הזעת יתר והתייבשות. האנגלים היו מספקים לנו את המלח, ואנחנו ייצרנו כמויות גדולות ביותר של טבליות. עבדנו כמעט בלא הפוגה, בקדחתנות, הנשים לצד בעליהן. הודות לאמי, שטיפלה בילדיי, יכולתי להעדר מהבית בלב שקט. כמה נפלאה הייתה אמא בדרכה לעזור לי! מעולם לא נתנה לי להרגיש שמקומי בבית נפגע.

בתחילה לא היה תפקידי בבית החרושת חשוב או סמכותי. הייתי אחראית על האריזה, אבל בכל שלב עבודה שהשלמתי, שמתי לב לתכונותיי הארגוניות. כל התקדמות שימחה אותנו: מכונה חדשה שנרכשה מבית חרושת למרקים והותאמה לצרכינו לייצור ה"סדוברול", הזמנה חדשה של הצבא הבריטי, קניית כמויות גדולות של חומרי גלם כדי לספק את ההזמנות. בעיקר שימחה אותי בחירת השם "אביק", שהיה רעיון שלי. ואמנם, אני גיליתי שהמילה האיטלקית alambicco מקורה במילה ערבית המורכבת ממילת היידוע "אל" ומהמילה "אביק", המציינת את הכלי. השם היה מעניק לבית החרושת הקטן והפרוזאי זוהר מסוים, אף שהמרחק בין חיינו ובין הזוהר היה כמרחק בין תל-אביב לפרארה. ידענו שרק בעבודה קשה נוכל להעניק בסיס כלכלי לנו ולילדינו. כספים רבים של המשפחה כבר אבדו בדרך המפותלת מאיטליה. אני יודעת שלכל משפחה בישראל יש סיפור דומה של התחלות קשות. הבנו שעלינו להיפרד מהדימוי העצמי שהיה לנו, בני המשפחות האמידות הירש ובונפיליולי. היינו זוג שעבד קשה כדי להתפרנס וגם למען עתיד, שעדיין לא ידענו להגדיר אותו בדיוק, אבל הרגשנו אותו ושאפנו אליו. נראה לנו שאנחנו בדרך טובה: בית החרושת אמנם היה קטן, אבל מלא מרץ ויוזמה; כל יום יצאו משלוחי מוצרים למדינות האזור. ג'וליו, שהיה עוסק בעניינים הכלכליים, היה רוכב על אופנועו לדמשק ולביירות כדי לחתום שם על חוזים עם לקוחות. אחרי זמן מה פתחנו בדמשק מרכז אריזה קטן למוצרינו. בקיצור, היה לנו הרושם שאנחנו עובדים לא רק למען משפחתנו, אלא גם לבניית ארצנו.

רחובות

מעט הקסם שהיה לתל-אביב בעיניי פג בספטמבר 1940, כאשר הפציצו אותה מטוסים איטלקיים שבאו מן הים. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים ולפתע, ממש כרעם ביום בהיר, נפלו הפצצות. מהר מהר הוצאתי מהמים את יהוא, שרחצתי באותו רגע, עטפתי אותו במגבת ודחפתי אותו מתחת לספסל בפרוזדור שלא היו בו חלונות. חברתי ברונה (אשתו של מי שהיה המורה שלי לעברית, שמואל דגני), שהתארחה אצלי, תפסה את אריאל ודחפה גם אותו מתחת לספסל. כשאנחנו עדיין מתרוצצות, נפלו עלינו השמשות מהחלונות. "מה קורה?" שאל יהוא. "שום דבר, סערת ברקים פתאומית", ניסיתי להרגיע אותו. הילד קימט את מצחו ואמר: "מוזר, עוד לא ראיתי סערת ברקים בשמים כחולים".

למחרת נודעו תוצאות ההפצצה: ברחוב בן יהודה היו הרוגים ופצועים, בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ודיזנגוף נהרסו חנויות ובתים רבים. בגן הילדים של אריאל, קרוב לבית, נמצא רסיס של פצצה, אבל למרבה המזל בשעות אחר הצהריים לא היה איש בגן ולא היו אסונות. חשבתי בלבי שעוד פעם נמצא רסיס ליד ביתי, כמו אז בפרארה. והפעם האיטלקים "שלי" הם שהפציצו וזרעו הרס ומוות. לא יכולתי להימנע מהמחשבה על פקודת האש שניתנה באיטלקית והתביישתי לדבר איטלקית ברחוב.

ההפצצות כנראה עוררו בי שרידים של פחד ישן. דווקא כשהתחלנו לחשוב ברצינות על עזיבת העיר המופצצת (שלמען האמת האיטלקים לא הוסיפו להפציץ), פנתה אלינו נונה רינדה בהצעה. היא רכשה בית ברחובות והציעה לנו לעבור לשם, כשהיא מצטרפת אלינו. נינו יתכנן ויסדר בשבילנו את קומת הקרקע, וכך נוכל להשכיר את שתי הדירות האחרות. ההצעה הייתה טובה לכולם: אני יכולתי להעביר את הילדים לאזור שקט יותר, כמעט פסטורלי; לנונה רינדה התאפשר להגשים חלום של כל אישה בערוב ימיה: לחיות בבית שלה מוקפת במשפחתה – הכלה והנכדה עם משפחתה, שהתרחבה עם הולדתו של יורם ב1944-.

יורם היה שובב גדול ומלא קסם מגיל צעיר מאוד. העיסוק העיקרי שלי היה לרוץ אחריו ולסגור את הברזים שהיה פותח, ברזי המים, ברז הנפט ואפילו הברז המרכזי שסיפק מים לכל הבניין. אמא אהבה את יורם מכל הלב, וגם הוא היה קשור מאוד לנונה רָקֶלֶה שלו. בזכות עזרתה של אמא יכולתי להמשיך בעבודתי בבית החרושת גם אחרי בואו של התינוק החדש. אני נזכרת בדבר שקרה מאוחר יותר: יום אחד נזף ג'וליו ביורם בגלל אחד ממעשי השובבות שלו. אחרי הרבה חיפושים אחריו מצאתי אותו בחדרי, לוחש מול התמונה של אמא: "נונה, תחזרי מהר, כולם כועסים עליי".

אבל כעבור כמה שנים הרגשתי שכוחותיה של אמא אינם מאפשרים לה עוד לטפל בסבתא, מה גם שהיא עצמה עמדה אולי לפני ניתוח. אז ביקשתי מנינו שיביא שוב את נונה רינדה לבית ההבראה של הקיבוץ. כאן לא יכלה להתעורר כל התנגדות, משום שהבית נבנה מכספה. כך חיה נונה רינדה עד סוף ימיה בבית האבות של גבעת ברנר, ואנחנו היינו מבקרים אצלה לעתים קרובות.

כדי שנוכל לעזוב מיד את תל-אביב, עוד לפני שיפוץ הבית שיהיה מקום מגורינו הקבוע, שכרנו דירה ברחובות, ברחוב וייסמן. הבית היה במצב גרוע, אבל היה מוקף גינה עם דשא ועצים. לשמחת הילדים על המרחב הירוק שקיבלו כמתנה לא צפויה לא היה גבול. בקיץ הייתי מוציאה לגינה אמבטיה קטנה ורוחצת שם את הילדים. רחובות קיימה את הבטחותיה לחיים שונים, בין אנשים לבביים ומרחבים פתוחים. במושבה היו כ300- בתים וכמה בנייני ציבור ובתי ספר. מהרגע הראשון הרגשנו טוב במקומנו החדש. אחרי שנה בדירת המעבר הזאת עברנו לביתנו הקבוע שנינו תכנן וסידר בשבילנו.

אחרי כמה חודשים הצטרפנו למאבק שהלך וגבר נגד הבריטים. למדתי להשתמש בנשק, וג'וליו, שהיה חבר בהגנה, נתן לי אקדח. מכיוון שגרנו בקצה המושבה, מול יבנה הערבית, היה צורך בהגנה. מתחת לחלון דירתנו בקומת הקרקע הנחתי את הנשק האישי הקטנטן שלי, שבעיני היה די מפחיד.

ג'וליו היה יוצא ערב ערב לשמירה עם עוד שישה חברים, כשרק שני רובי ציד לרשותם. באחד הימים שמעתי לפנות בוקר צעקות בחוץ. כרגיל, שום רעש לא הצליח לחדור את שנתו העמוקה של ג'וליו. התקרבתי לחלון ובאור הקלוש ראיתי שחיילים בריטים מקיפים את השכונה ועוברים מבית לבית בחיפושים אחרי נשק. החיילים הוציאו את כל הגברים מהבתים וריכזו אותם במגרש הספורט הקרוב, אפילו אם לא מצאו נשק בביתם. כשדפקו החיילים על דלת דירתנו, הסתרתי את שני הרובים של ג'וליו מאחורי הדלת של חדר השינה שלנו, שבו הייתה גם מיטת התינוק של מיכאל, ואחר כך פתחתי אותה לרווחה. החיילים נכנסו והתחילו לחפש בכל החדרים. כשהגיעו לחדר השינה עמדתי נשענת על הדלת הפתוחה: "שקט", ביקשתי, "הילד ישן". ואכן, מהדלת נראה מיכאל ישן כמו מלאך קטן.

החיילים עברו מדירה לדירה והגיעו עד הגג. אני נשארתי בחדר המדרגות והסתכלתי למעלה, כשהועבר ג'וליו עם שאר הגברים למגרש הספורט. זמן מה לפני כן, בעקבות גניבה שהייתה בביתנו, הכין ג'וליו מין מתקן נגד גנבים: מי שהיה פותח את דלת המחסן שעל הגג, היה מקבל מקלחת! כשהגיעו החיילים למחסן וניסו לפתוח את הדלת, נרתעו אחורנית בבהלה. דלי המים נשפך עליהם ברעש גדול. מקומת הקרקע שמענו את הכל ונהנינו.

ג'וליו ואני היינו נוסעים יום יום לתל-אביב באופנוע. בתחילה ישבתי מאחוריו, ואחר כך קנינו גם סירה, כדי שנוכל לקחת אתנו גם את הילדים. כשהייתי בהריון עם יורם, קנה שוב ג'וליו את מכוניתנו המסורתית, פיאט 500 המכונה "טופולינו".

במקביל למשפחתנו התרחב גם בית החרושת. הסולפה – התרופה המהפכנית שהצילה חיים אין ספור – חדרה לשוק התרופות. חברת "לפטיט" יצרה אתנו שותפות חלקית והיה לנו צורך במזקקים, כלים פשוטים למדי, שלא היו בנמצא בארץ. ג'וליו, בעל תושייה כרגיל, פנה אל ראש העיר מאיר דיזנגוף וביקש ממנו שלושה פנסי רחוב. "ממילא אין צורך בכל הפנסים, יש האפלה בלילות", אמר ושכנע אותו. היינו מחממים אמבטיה של שמן ובתוכה שלושה מכלי הזכוכית, וכך נעשתה הסינתיזה.

בתוך זמן קצר השתלטה "אביק" על חיינו. התיידדנו עם המשפחות של שותפינו, אבל לא נשאר לנו זמן לחיי חברה. כשמלאה ל"אביק" שנה, ערכנו נשף. הרופאים שהוזמנו היו רוסים, והוודקה זרמה כמים. אפילו אני רקדתי קצת.

בשנת 1944 נעשה בית החרושת צר לפעילותו. שכרנו עוד קומה בבניין ברחוב מונטפיורי ומספר העובדים גדל. עבדנו יומם ולילה כדי לספק את הזמנות הצבא הבריטי, אבל פעילותנו הפריעה ל"בונים החופשים" שהיו מתאספים במועדונם באותו בניין. בסוף שנות הארבעים החלטנו לעבור למקום מרווח יותר ונוח יותר. השכנים שילמו לנו כפיצוי סכום מסוים, וזה איפשר לנו לרכוש מגרש קטן ברחוב ז'בוטינסקי פינת אבא הלל ברמת-גן. בנינו מבנה קטן, ולימים התווספו אליו עוד בניין אחד קטן ואחד גדול יותר. במשך הזמן חלו שינויים בהרכב השותפים בחברה. אחרי מלחמת השחרור נפטר שותפנו הרטום. כעבור שנה חזר מוג'ה לעסוק בפסיכיאטריה, וסֶגרֶה ואשתו חזרו לאיטליה. אז רכשנו את חלקיהם של השותפים, והיינו לבעלים היחידים של "אביק".

"אביק" חדרה לגופנו ולנשמתנו. כך הייתה ההתחלה וכך, במקרה שלנו, היה גם ההמשך. במובן מסוים "אביק" הייתה בשבילנו המשך של "טריקו הירש". במקום בגדים ייצרנו תרופות, אבל הגישה והאווירה היו שוות. היינו משפחה שעסקה במפעל שלה ביום ובלילה, בלי חשבון ובלי גבול. בבית היינו מדברים על המפעל, ובמפעל עבדנו יחד, אב, בת וחתן. הקִרבה היומיומית יצרה גם מתחים, בעיקר בין אבא לג'וליו. לשניהם היה אופי חזק ועקשני והם היו מהאנשים שנאמר עליהם שאי אפשר לשני מלכים למשול בכתר אחד. ויכוחים שגרתיים נהיו למריבות. את מחיר המצב שנוצר שילמתי אני. אף פעם לא הייתי בטוחה לצד מי עליי לעמוד ומי הצודק. בדרך כלל השתדלתי שלא לנקוט עמדה. לפעמים שימשתי בוררת ולפעמים בלמתי התנגשויות. בכל אופן, נראה לי שאני סבלתי יותר מכולם מהסכסוכים האלה.

לפעמים חשבתי מה היה קורה אילו עדיין היה אוּגוֹ אתנו. האם היו הוא וג'וליו יכולים לשמור על טוהר ידידותם? האם היה אוּגוֹ ממשיך להיות המנהיג וג'וליו היה הולך בעקבותיו? או אולי היה הגלגל מתהפך וגורם לפצעים ולכאב? מעולם לא שוחחתי עם ג'וליו על אוּגוֹ: הזיכרון היה כואב מדי. גם אמא לא דיברה על הבן שאיננו, ורק הקשר העמוק בינה ובין ג'וליו הסגיר כמה היו זקוקים זה לזה. אולי מאחורי רגשותיו המסויגים של ג'וליו כלפי אבא עמדו רגשי ההגנה והחיבה לזכרה של אמא. בסופו של דבר מצא ג'וליו פתרון למתח שהלך וגבר בינו לבין אבא: הוא מסר לו את הטיפול בלול חדשני שנוסו בו מיני מזון ותרופות לבעלי חיים מתוצרת "אביק".

הרהורים על החיים ועל המתים מביאים אתם את הזכרונות. פּיאטלי, אחד מידידיו של ג'וליו הגיע לארץ עם מטען חשוב ביותר: ניסיון בבניית מטוסים שרכש לו במפעל "קאפּרונֹי", מפעל איטלקי ידוע בתעשיית המטוסים. ג'וליו וידידו שלייסנר, שהיה צלמו של הנשיא ויצמן, יסדו מועדון תעופה, וזה התכנס לעתים קרובות במקלט בביתנו, שהיה בעצם כוך מתחת למדרגות. התחביב דרש מאמצים רבים, החל מהשגת עץ הבלסה, שנלקח תחילה מתחנת מכבי האש הבריטית ואחר כך מנמל תל-אביב. ידיד אחר של ג'וליו (עוד מימי לימודיהם יחד באוניברסיטת "בוקוני"), שמעון בז'רנו, מייסד בית החרושת "עסיס", העמיד לרשות המועדון את נגריית בית החרושת. הוא אמנם לא היה חבר במועדון, אבל העריך את ההתלהבות, הדייקנות והסבלנות שהשקיעו שלושת החברים בבניית הדאונים.

הדאונים הוטסו בשבתות. הדגמים הראשונים הוטסו מסביבות תל-נוף. לדגמים משוכללים יותר היה צורך בגבעה גבוהה למדי, וגבעת המורה בקרבת עפולה התאימה למטרה. הדאונים הראשונים היו מעין עפיפונים שהועפו ביד באמצעות גומי מתוח היטב. כעבור זמן השתלמה הקבוצה והתחילה לייצר דגמים ראשוניים של אווירונים. שניים מהם היו שווים בגודלם, בצורתם ובשמם: "בּימבּוֹ". האנגלים לא הצליחו להבין כיצד אווירון קל ופרימיטיבי כמו "בּימבּוֹ" לא התקלקל מעולם. הם לא יכלו לדעת שג'וליו וחבריו בנו תאומים מעופפים. כשנתגלתה תקלה באחד מהם והוא הוכנס לנגרייה של "עסיס" לתיקון, היה השני ממשיך להמריא ולנחות. הדאונים שהמריאו מגבעת המורה היו נוחתים במנחת מאולתר בחיפה. לפעמים היה ג'וליו טס לחיפה באחד ה"בּימבּוֹ", ולפעמים הייתי הולכת עם הילדים וצופה בהמראתם. בגבעת המורה התאכסנו בלול תרנגולות נטוש, אבל חוויית ההרפתקה הייתה פיצוי מלא לאי הנוחות. החוג חדל סופית מפעילות כאשר פיאטלי, שהיה הרוח החיה ואיש המקצוע, נרצח בידי שודד סמוך לקולנוע "צפון" בתל-אביב.

זכר חוג הדאונים יקר לי, ולא רק מפני שהוא מחזיר אותי לעבר תמים ומרגש. אני מבינה עכשיו שבניית הדאונים הייתה בשביל ג'וליו אמצעי להחזיר אליו את אוּגוֹ, דרך להיות אתו שוב בפעילות טכנית וחלוצית מלווה בהתרגשות של יצירה ובשמחת ההצלחה. באותן השעות חזר ג'וליו להיות עם אוּגוֹ, הם בנו יחד מכוניות ומכשירי רדיו, ואני הלכתי אחריהם, אחות קטנה, מתפעלת.

אמא

כמו בסיפור מותו של אוּגוֹ, גם עכשיו, כשעליי לספר על מותה של אמא, אני צריכה לעשות הפסקות, כאילו כדי לנשום עמוק. הכאב עדיין קיים, כמו היו השנים רק כיסוי דק על פצע עמוק שהגליד רק למראית עין. אובדנם של אוּגוֹ ושל אמא אינו מפסיק לכרסם בתוכי, אולי מפני ששתי האבדות הקשורות זו לזו התחברו לאבדה כבדה אחת. משקלן הסגולי הנפרד מתאחד ויוצר מהות חדשה יותר, מרוכזת יותר וכואבת. נוסף על עצב וגעגועים יש לי גם הרגשה של החמצה: אוּגוֹ מת בנעוריו, ואמא, שהלכה לעולמה והיא רק בת שישים (בכמה שנים אני מבוגרת ממנה!) יכלה להוסיף לחיות עוד זמן רב.

באוקטובר 1946 הגיע אבא, שש שנים אחרי שנפרדנו. ידעתי שנכלא במחנות, שברח ונלחם ושפעילותו זכתה לבסוף להכרה ולכבוד: הוא מונה לממונה על מחוז פרארה, העיר שבה נולד, אבל הפנתה לו עורף ברגעים הקשים. רציתי לדעת פרטים על מה שקרה לו בשנים האלה; האם יספר לי הפעם? חלפו יותר משלושים שנה משובו מ"המלחמה הגדולה", אבל אבא נשאר בשבילי כמו שהיה: מחמיר אבל אהוב, איש חידה, נושא להערצה ומקור לאכזבה גם יחד.

שמחנו על בואו, אבל המועקה בבית לא פחתה, אלא נעשתה כבדה יותר בלחץ השאלות הקשות. אבא, כדרכו, לא סיפר הרבה. הוא הביא עיתונים שבהם סופר עליו, כאילו ביקש להציג את עצמו באמצעותם. ספקותיי התרבו. מי הייתה האישה שהזכירו בעיתונים כל פעם שהזכירו אותו? מי הציל אותו ברגעי הסכנה? השתדלתי בעקשנות להדחיק כמה רמזים שלא בישרו טובות. הרופא שלנו ביקר באיטליה ובשובו סיפר על אבא: הוא מסר לנו את כתובתו: "ויה פּארְמֶגִ'יאני", זאת לא הייתה כתובתנו, חשבתי, אבל דחיתי את המחשבה. השאלות האלה חזרו עכשיו והטרידו אותי, אבל הייתי צריכה להיראות שלווה ושמחה.; אבא חזר והכל יבוא על מקומו בשלום. שכנים, קרובים וחברים הצטופפו בביתנו כדי לברך את האורח, ואני לא יכולתי לחלוק עם איש, אפילו לא עם ג'וליו, את הרגשות המעורבים שבתוכי. לא רציתי להגביר את המתח שגם הוא חש בו וניסה להסתיר ממני. ידעתי שאם מאחורי התעלומה מסתתר סוד שיפר את שלוותנו, ג'וליו לעולם לא יסלח לאבי.

כמה ימים אחרי ששככה ההמולה החיצונית והתרגשותי לעומת זאת גברה וכמעט חנקה אותי, אספה אמא את כולנו. ישבנו בגינה מתחת לפרגולה, מסביב לשולחן שעליו היינו אוכלים את ארוחת הערב בקיץ ואת ארוחת הבוקר בימי שמש חורפיים. בלי הקדמות, בקול שטוח וחסר צבע, אמרה: "כשגבר חוזר ממלחמה, הוא צריך אישה. אבל אני הייתי חולה ולא יכולתי להיות בשבילו אישה במובן שהוא היה זקוק לו. לכן, כשחזר מ'המלחמה הגדולה' הוא מצא לו אישה אחרת. ואחר כך בא גם ילד, ומכיוון שאבא היה איש ישר ומוסרי הוא לא עזב את הילד, ומאותה הסיבה לא עזב גם את האישה. זה כל מה שיש לדעת".

הסתכלתי באבי וחשבתי שבוודאי זאת הייתה הבעת פניו בשעת החקירות בכלא: שריר לא זע, פניו היו מסכה והייתה בו שליטה עצמית מוחלטת כדי לא להסגיר את סבלו.

ג'וליו נראה כמי שנאבק עם עצמו כדי לא להגיד דבר שיתחרט עליו אחר כך. אמא הייתה שקטה, כאילו הצער, המלחמות והכאב היו שייכים לעבר. רנאטו חזר, ואז מה יש לומר? אפשר רק לחבר את החוט שנקרע כל כך הרבה זמן לפני כן ולהתחיל לארוג שוב את החיים המשותפים בדיוק מאותו מקום שבו נפסקו. אני ידעתי שמאחורי המילים המעטות המעשיות האלה הסתתר כאב שיימשך כל ימי חייה של אמא, אבל ידעתי שהיא תשכיל לשלוט בו כדי לא למרר את חיינו.

הימים שבאו אחר כך היו רגועים יותר. אמא ואבא התכוננו לנסוע לנופש לרמות השבים, כדי לזכות בכמה ימים של מנוחה ופרטיות. ג'וליו ואני היינו משוכנעים שלאמא מגיע קצת זמן לעצמה, בשלווה, אחרי ימים של מתח ודאגה. היינו אסירי תודה על כך שמעולם לא הכבידה עלינו בנוכחותה, בלי שעובדה זו תפחית במאומה את יכולתה הבלתי מוגבלת להעניק עזרה ואהבה. התכונה הזאת התבטאה לא רק כלפינו, אלא גם כלפי נונה רינדה, שתמיד היו לה דרישות רבות מהסובבים אותה. כשאמא חלתה, ביקשתי מנינו שיחזיר את נונה רינדה לגבעת ברנר, גם נגד רצונה של כלתה.

המזוודות נארזו. הילדים התקשו להאמין שנונה, אהובתם, עומדת להיפרד מהם. בלי לומר דבר, היו עצובים. נונו, שעוד לא הכירו, רק הגיע וכבר הוא לוקח מהם את נונה! אמא הסבירה ליורם שנונה עייפה והיא זקוקה למנוחה; וכמוה זקוק לה גם נונו, שהיה גיבור וגם הממונה על מחוז פרארה, העיר שבה נולדו בני המשפחה, כולל יהוא – שנקרא שם רוברטו או רוברטינו – וגם אריאל.

קשה לי לדבר על הזכרונות שלי, ולא משום שהיטשטשו עם הזמן. הם שמורים אצלי כבקופסה. אבל הזכרונות קשים. אינני יכולה להימנע מלקשור קשר בין התאונה שקרתה לאמא במארינה די פיזה, כשנקעה את רגלה, ובין מה שקרה ברמות השבים, כשנפלה ושברה את עצם הירך. היה באמת קשר בין שני האירועים? זאת שאלה שמטרידה אותי. עצם הירך השבורה, רגליה השבורות גם קודם, פעמים רבות, תמיד ברגעים קשים, כאילו היה בתאונות מעין מסר. השבר – כך אני מרגישה – הוא יותר ממקרי, יותר מאירוע גופני, הוא סמל, כאילו אמא רצתה להגיד: "אל תטרחו, החיים שלי הם ממילא שבר שאי אפשר לתקן".

במיטה הגבוהה בבית החולים, בין הסדינים הבהירים, כשרגליה מגובסות ושערותיה הארוכות היפות קלועות היטב, היתה אמא כהרגלה שקטה ולא תובענית. בגלל שערותיה, שאף אחת מהאחיות לא הצליחה להשתלט עליהן, הייתי באה אליה יום יום למרות הריוני המתקדם. כאילו בזכות אמא כמעט שלא הרגשתי בהריוני, שהיה קל בהרבה מקודמיו.

אבא ביקר אצל אמא יום יום, ולעולם לא אדע על מה דיברו ביניהם. אני חושבת שהם הגיעו לאיזון זוגי משלהם. הרגשתי שהיו ביניהם אהבה ואחדות, למרות כל מה שקרה. כאילו כבר היה כל העבר מאחוריהם ולא היה כל קשר בינו לבין ההווה של החיים המשותפים שהתחדשו.

אחרי שלושה חודשים בבית החולים היה נראה שעומדים להסיר את הגבס מרגליה ואמא תחזור הביתה בריאה ושלמה. אבל כשבאתי לביקור באחד הערבים היא היתה חיוורת מהרגיל, נשענה בכבדות על הכרים וישנה. "יש בעיות בכבד", הסביר לי הרופא. "אבל יש לה בעיות כאלה כבר יותר משלושים שנה", אמרתי בלב חרד, מסרבת להאמין שעכשיו דווקא יתקלקל הכל. ניסיתי להתמקח עם הרופא, ניסיתי להוציא ממנו ידיעה מעודדת כלשהי. "אני יודע, אבל הפעם מדובר באנגיוקוליטיס", ענה לי בהבעה רצינית שהסגירה את אכזבתו מחוסר יכולתו לעזור דווקא במקרה של חולה שהעריך במיוחד. חזרתי הביתה כשאמא עדיין ישנה. מאוחר יותר איבדה את הכרתה. ברגעים האחרונים שהייתה צלולה דיברה עם אבא. כשבאתי למחרת מצאתי את מיטתה ריקה.

מותה של אמא קרע קרע בחיי. דברים רבים כל כך לא הספקנו להגיד, שאלות רבות כל כך עוד רציתי לשאול אותה. השבר שלי, שבר מותה, נשאר לעולם בלתי פתור. אולי מפני שידעתי שכך הייתה רוצה אמא, באותו לילה, כשחזרתי הביתה החלטתי לכתוב למריו, האח הזה שבשבילי רק נולד, אבל חי ליד אבא הרבה שנים קשות; עכשיו הוא היה בן 18.

"מריו היקר, אמא שלי נפטרה, אבא נשאר לבד והוא זקוק יותר מתמיד להרגיש בחום נוכחותך ואהבתך. אולי תוכל לכוון את חייך לארץ ישראל? אני בטוחה שנוכל להסתדר: הרי מצד הירש אנחנו אחים. אני מבקשת שתחשוב על זה ברצינות.

שלך, קרלה בן-טובים הירש."

כתבתי מהר ולא הבנתי בדיוק את מעשי. הרבה יותר מאוחר שאלתי את עצמי אם עשיתי מה שעשיתי בשם אבי או בשם אמי, שהיתה תמיד דואגת לאבי, או שאולי עשיתי זאת למען עצמי, מפני שהייתי עייפה מלהיות הבת היחידה של אב קשוח ועצוב, שלא ידע להרעיף חיבה אפילו על נכדיו. נדמה היה לי שצִלה של אמא נמצא לידי, אני כתבתי ממעמקי נפשה שנכנסה בי. ואולי אני רק חזרה של חייה של אמא, שהיתה ועודנה בשבילי מופת לחיים שהוקדשו לגמרי לסובבים אותה, בלי לחשוב על עצמה.

רק אחרי מותה של אמא מצאתי את המכתבים שכתבה לאבא מיד אחרי שובו מהמלחמה הגדולה, עשרות מכתבים שנשמרו במעטפה לבנה גדולה. קראתי את כולם ובכיתי ואחר כך השמדתי אותם בלי רחמנות. לא יכולתי להרשות לעצמי שאיש, אפילו ילדיי, יקרא על הייסורים האלה שאמא הסתירה תמיד. "אם נגזר עליי שתלך לאישה אחרת, הישמר לפחות מלהביא ילד לעולם, כי איך תוכל להביט לילדיך בעיניים?" כתבה באחד המכתבים.

פתאום התחוור לי הכל: הסוד שהכביד על ילדותי, הבכי החרישי, המילים שנלחשו בין אמא לבין נונינה. הבנתי למה היינו סגורים בבית: אמא ניסתה למנוע מאתנו חברת ילדים אחרים, מחשש שמישהו יגלה לנו במקרה את הסוד המביש, הנישא בעיר בפי כל. אז היינו מבינים מדוע היה תמיד מאחר לחזור הביתה ואת הסיבה של דברים רבים אחרים שהעכירו את האווירה בביתנו.

החידה באה על פתרונה. אפילו לא הצטרכתי לקרוא את המכתבים כדי לדעת מי הייתה האישה האחרת. לפי תחושה מוזרה ידעתי שזו אירמה, אישה נאה, מנהלת המחלקה של בגדי הילדים במפעל. פעמים רבות היינו אצלה עם אמא. במקצועיות רבה הייתה אירמה רושמת את מידותינו או מודדת לנו את הבגדים היפים שהכינו למעננו במחלקה. מהפגישות האלה לא זכור לי שום אירוע יוצא דופן, לא מבט כועס, לא הרמת קול. לשתי הנשים הייתה שליטה עצמית מופלאה.

הנחמה היחידה באה לי מהביטחון שאבא בחר לחזור אלינו סופית.

אחרי מות אמא

מיכאל נולד ב3- ביוני 1947, תינוק יפה ובריא. "Noch ein ingele" – עוד בן – אמרה הרופאה, שידעה כמה רציתי בת. הילד היה יפה ובריא, ואני הייתי מאושרת להחזיק שוב תינוק בזרועותיי. אם רציתי בת, רציתי בה רק כדי לתת לה את שם אמי רָקֶלֶה, רחל. כשבחר יהוא בחברתו לחיים רחל כהן, שוב הייתה רחל במשפחתנו.

אבא כמובן נשאר לגור אתנו וחזר לעבוד ב"אביק", מה שגרם לחיכוכים בינו לבין ג'וליו, שעליהם סיפרתי קודם.

מצבנו הכלכלי הורע בהרבה. הצבא הבריטי, שהיה הלקוח העיקרי שלנו, עזב את הארץ, ובגלל המלחמה נותקו הקשרים עם מדינות ערב. אחרי שהתרגלתי לטיפול האוהב שהעניקה אמא ליורם כשהיה תינוק, היה לי קשה למסור את מיכאל לטיפולן של ידיים זרות. כך התמסרתי יותר משנתיים רק לארבעת ילדיי ולבית. להשלמת ההכנסה תפרתי בבית מחוכים וחזיות. כל פרוטה הייתה נחוצה, והייתי אסירת תודה לחברתי אירמה טְרֶבֶס שסיפקה לי עבודה. בלילות ישבתי ותפרתי ובאותו זמן הקשבתי לחדשות ברדיו. כל יום הביא אתו מאורעות חדשים. רחובות אמנם לא הייתה ממש בירת האירועים, אבל מקומה היה מרכזי למדי.

האנגלים עזבו את הארץ. לא התגעגעתי לביקורי חייליהם, שחשדו שבביתנו מוסתרים כלי נשק. קיוויתי שהמדינה העברית העצמאית תגשים את כל שאיפותינו הלאומיות. ב14- במאי 1948, יום הכרזת המדינה, אמרתי לילדים: "בואו נרקוד, מחר יתחיל הכל". למחרת התחילו ההפצצות. אלתרנו מקלט מתחת למדרגות, המקום שבו היה שומר ג'וליו את עץ הבלסה לדאונים. כשאכן הגיעו המטוסים המצריים לרחובות, הסתובבו יהוא ואריאל בחוץ ועזרו במילוי שקי חול. דאגתי להם, אבל לא יכולתי לעזוב את יורם ואת מיכאל. איש הג"א הלך לחפש אותם והחזיר אותם הביתה, ואז יכולתי להירגע. המטוסים המצריים ירדו כמה פעמים לגובה נמוך ופיזרו פצצות. אחת מהן נפלה על האטליז שבו הייתי קונה בדרך כלל, ואנשים אחדים נהרגו. ביתנו היה הבית האחרון של רחובות מול יבנה הערבית, וגם היה הבית הגבוה ביותר, והפלמ"ח בנה עמדת תצפית על הגג. אבא היה עולה, מביט אל הגבול המצרי, ובאדישות של לוחם ותיק למוד קרבות היה מודיע: "תתפסו מחסה, הם בדיוק בכיוון שלנו". כשגברו ההפצצות לקחתי את הילדים ונסעתי לחברותיי ברונה דגני וואלריה פדובאנו ברמת-גן. אחרי שבוע חזרתי הביתה, מתוסכלת מחוסר המעש ומלאת רגשי אשמה על שעזבתי את הגברים שלי. ג'וליו ואבי לסירוגין המשיכו לנסוע לתל-אביב ב"טופולינו" שלנו – יום אחד ג'וליו ויום אחד אבא. כשהייתה הדרך חסומה או מסוכנת במיוחד, היה ג'וליו נשאר ללון אצל אריה שנקר, מייסד בית החרושת "לודז'יה", שאהב אותו כבן. החיים היו קשים. בכל יום הופיעה בעיתון רשימת הנופלים. היינו אז בארץ 600 אלף בסך הכל, וכמעט שלא עבר יום בלי שנמצא ברשימה שם של אחד מבני חברינו.

מלחמת השחרור

לג'וליו היה עבר של קצין בצבא איטליה. הדבר זכה להערכה והוא מונה למפקד של קבוצה של שמונה אנשים. העמידו לרשותו שלושה אקדחים ורובה אחד, כמות מקובלת בימים ההם, ואמרו לו: "עם זה אתה צריך להסתדר". כשנודע לג'וליו שהמצרים מתקדמים ומתקרבים ליבנה, הוא גייס משאית, העמיס עליה כמה פחי בנזין ריקים והורה לנהג לנוסע באורות דולקים. בטלטולי הדרך נקשו הפחים זה בזה והקימו רעש גדול. כשהגיעו למרחק מסוים מהמצרים, הורה ג'וליו לחברים לעצור. בשקט בשקט אספו האנשים את הפחים, חזרו למקום שממנו באו באורות כבויים ומשם נסעו שוב ברעש גדול ובאורות מלאים. על הפעולה הזאת חזרו כמה פעמים. המצרים היו משוכנעים שהצבא ישראלי עולה עליהם בטנקים, וכשהרגישו שהם מוקפים, החליטו לברוח. התושייה של ג'וליו הייתה לאגדה משפחתית. מכיוון שכלי הנשק היו מעטים, היה צורך גם באמצעים אחרים, כמו דמיון ואומץ, ואלה היו לג'וליו בשפע.

לאט לאט שככו הקרבות, ההיסטוריה נכתבה לנגד עינינו בצבעים מנוגדים: הניצחון וימי העצמאות הראשונים של המדינה הצעירה נראו לנו שמחים ובהירים, אבל המודעות במסגרות שחורות שהופיעו יום יום בעיתונים מילאו אותנו בצער ובאבל. היה קשה לעבור מאווירה לאווירה, ממצב למצב. מצב הרוח היה מטלטל מקצה לקצה. מצד אחד היינו כחולמים, שיכורים משמחה ומאושר על המדינה שסוף סוף הייתה לנו; מצד שני, כיצד תוכל קהילה קטנה כל כך לשאת אבדות כה גדולות? זאת הייתה בעיה שעמדה לפנינו כל יום.

החכמה היהודית העממית מתפללת לאלוהים שלא יעמיד אותנו בנסיונות שאנו לא מסוגלים לעמוד בהם. אני, שראיתי את הוריי באסונם וחייתי אותו, יודעת עד כמה הדברים נכונים. המוות נגע בנו קרוב. אירמה טְרֶבֶס, חברתי שאתה עבדתי, הוכתה פעמיים. כשהכרתי אותה, כבר היו ילדיה בוגרים. הבן הבכור אוגו (יורם) נפל בקרב על יד חולדה במארס. סופר אחר כך שהאלחוטאי ביחידתו הודיע את החלטתם שלא ליפול חיים בידי האויב. איש לא הצליח להניא אותם מכך, והתגבורת לא הספיקה להגיע. הם נפלו כולם, איש מהם לא שרד.

אחר כך נודע שאת השדר קיבלה ארוסתו של אוּגוֹ, שקשריה עם אירמה אמו לא נותקו לעולם. אחרי כמה חודשים נפל הבן השני, אלדו (זכריה), בקרב בסביבות פלוג'ה, זמן קצר לפני ההפוגה האחרונה.

איך אפשר לנחם הורים אחרי אסון כזה? אחרי מותו של אוגו אמרה לי אירמה שאינה רואה דרך להמשיך לחיות, מפני שלעולם לא נצליח להקים מדינה ומשום כך היה מות בנה לשווא. אחרי מותו של אלדו, כשהיה אפשר להאמין שנצליח להחזיק מעמד, מצאה בעצמה כוחות פלאיים, כמעט על אנושיים. על האסון השני בישרתי לאירמה אני. פרנקו (דוד), הבן הצעיר, הקדים ובא להודיע לי, עמד ליד הדלת, בלי דמעות בעיניים וחיוורון נורא על פניו. "קרלה, אני לא יכול, אני בורח, לכי את". אני פחדתי שיתאבד. "אתה לא זז מכאן, אתה נשאר פה, מישהו צריך לשמור על הילדים כשאני אהיה אצל הוריך. כשאחזור, אתה תלך אליהם".

מוצאה של משפחת טְרֶבֶס בטורינו. קרבת דעותינו והשפה האיטלקית איחדו אותנו. אני הייתי אסירת תודה לאירמה שאפשרה לי לעבוד ולהוסיף משהו לפרנסת המשפחה בזמנים קשים. מעולם לא העליתי על דעתי שאהיה לצִדה ברגע נורא. כשהתקרבתי לביתה, שמעתי את הסבתא נאנחת: "אוּגוֹ, אוּגוֹ שלי". בנה אוּגוֹ, שהנכד נקרא על שמו, נפגע מגז במלחמת העולם הראשונה ומת אחרי חודשים רבים של ייסורים. עכשיו נלקח ממנה גם הנכד שנשא את שמו. באותו רגע הרגשתי שכל הגנותיי מתמוטטות. הכאב הוכפל בי כאילו השתקף בראי, תקף אותי כאילו אלדו ואוּגוֹ טְרֶבֶס, אוּגוֹ שלי, אמי, אוּגוֹ בנה של סבתא עדה טְרֶבֶס – כולם מתו ביום אחד, עם כל הילדים של כל האמהות שהביטו בי מהתמונות ומהמודעות הממוסגרות בשחור.

"אביק"

בין 1948 ל1951-, שנות המדינה הראשונות, עמדה "אביק" כמה פעמים על סף פשיטת רגל. כבר סיפרתי שאבדו לחברה לקוחותיה החשובים ביותר, הצבא הבריטי וחברות בארצות ערב, ולא התווספו די לקוחות חדשים. הנחמה היחידה הייתה הרגשת השותפות בין כל האזרחים של המדינה הצעירה. היינו כולנו באותה סירה דלה. לא ראינו מסביב המון חוגג, שמח ושבע. כולם הבינו את הכורח במשטר הצנע, גם אם רבים ניסו לעוקפו. אני ידעתי את חשיבותו ולא הייתי מוכנה לקנות בשוק השחור, אולי מפני שרציתי מאוד שבמדינתנו הצעירה ישלטו הרגלים של סדר ויושר. לא רעבנו, אבל היה עלינו להסתפק במזון לא טעים במיוחד ולא מגוון. גם אחרי הרבה שנים לא היה בני אריאל מוכן לטעום דג פילה, למרות שניסיתי להשתמש בכל דמיוני כדי לבשל אותו בכל הצורות והאופנים האפשריים.

אבל הוראות הצנע היו רק פן אחד של המציאות. מצבנו הורע בהרבה ונאלצתי למכור את התכשיטים שלי (אבל לא מכרתי את אלה שהיו של אמא. את מחרוזת הפנינים שלה ענדתי בלילה, כי הזהירו אותי שאם הפנינים אינן נענדות הן עלולות למות, אבל לא העזתי לענוד אותן לאור היום בימים של צנע.) במכירה של כל חפצי הערך שלנו לא קיבלנו מחיר ראוי, אבל לא הייתה לנו ברֵרה. כשאזלו המקורות האחרונים, פניתי לעובדינו והודעתי להם שאין באפשרותנו לשלם את שכרם. "אנחנו יודעים. כשיהיה כסף תשלמו לנו", ענו העובדים הטובים, שהבינו את המצב וידעו שמעולם לפני כן לא הלנו את שכרם. כל זה מעיד על הרוח המשפחתית ששררה ב"אביק".

מריו, אירמה

מריו בחר בדרך ההכשרה דווקא. הוא היה בן 18 ומתוך מכתביו היה אפשר להבין את שאיפתו לחיים נורמליים. אבא היה מקריא לי את מכתביו הארוכים של מריו, שבהם היה מספר על חייו ועל עבודתו. הוא גם כתב שהכיר נערה וביקש לשאתה לאישה, אבל הוריה התנגדו; הם לא היו מרשים לבתם להתחתן עם "ממזר". אז אמרתי לאבא: "אם תישא את אירמה לאישה, מריו לא יהיה עוד 'ממזר' ויוכל להתחתן. אתה תיתן לו מעמד, זאת זכותו, הוא הבן שלך. סע לפרארה ותסדר את העניינים שלך", חזרתי על דברי. אבא לא התווכח. גם הוא ידע שזה הפתרון הנכון. אחרי נסיעתו של אבא, כאדם מעשי, שקעתי מיד בהכנות לקראת כניסתם של אירמה ומריו למשפחה.

בתוך לבי ידעתי שנימוקיי בעד איחוד המשפחה לא היו נקיים לגמרי מחשבון כלשהו של כדאיות. למעשה, אירמה הייתה הפתרון לבעיה של אבא, שלאחר מותה של אמא לא הצליח למצוא את מקומו בביתנו. אבא היה אלוף ההסתגרות. מעולם לא ידעתי מה עבר עליו, מה באמת קרה בשנות הפרידה ומה הרגיש כשחזר אלינו ואל אמא. גם לא ידעתי איך השפיע עליו מותה הפתאומי. נוכחותו והבעת פניו הרצינית, שאפילו הילדים לא הצליחו לרכך, הכבידו עליי. הוא כמו התעטף בשכבה על שכבה של בדידות, עד לניכורו המוחלט. גם חילוקי הדעות בינו לג'וליו הרחיקו אותו מאתנו. לא הייתה תקנה לניגודים ביניהם, מפני שהם היו טבועים באישיותם השונה. אבא היה תעשיין אירופי זהיר ומיושב, שעדיין חי בחלומות הגדולה של הדור הקודם. לעובדים התייחס כמו לפועלים הלא יהודים בפרארה, בהדגשת הבדלי המעמדות. ג'וליו לעומת זאת היה צעיר, נועז ורחב אופקים. כך היו הוויכוחים למריבות והמריבות – לטינה מצטברת.

מאחר שאבא התגורר בביתנו, היו הוויכוחים מגיעים מבית החרושת היישר לארוחות המשפחתיות מסביב לשולחן, ולפעמים הייתה האווירה בלתי נסבלת. משום כך היו הנישואין עם אירמה לא רק פתרון לאבא ולמריו, אלא גם לי ולמשפחתי. חשבתי על כל הדברים האלה כשעמדתי להיכנס לדירה שהכנתי לאבא ולאירמה ברח' סמילנסקי, לא הרחק מביתנו. היה בדירה כל מה שנחוץ בהתחלה לזוג; רק הקירות היו חשופים: השארתי לאירמה את כל האפשרויות לבטא את סגנונה. הריהוט כלל שולחן, שני כיסאות לא יציבים, ארון, מראה ומיטת במבוק. במיטה הזאת נשאר בוודאי משהו מנשמתי. אמא ישנה בה בצעירותה, גם אני ישנתי בה כנערה, ולבסוף הייתה מיטתה של אמא בביתי עד מותה. עד היום אינני מבינה מה דחף אותי לתת אותה לאירמה ולאבא; ההסבר היחיד יכול להיות רק מצבנו הכלכלי הקשה.

אירמה הייתה נרגשת מהפגישה. היא הייתה אישה גדולה, בעלת פנים יפות וחזקות. היא הודתה לי בחום על מה שעשיתי למענה ואחר כך, בשיחה מאם לאם, סיפרה לי שמריו ולאה התחתנו לפני זמן קצר וגם הם הגיעו ארצה. כשנפגשתי אתם עשה עליי רושם מוזר הדמיון של מריו לאבי. הוא היה גבוה ויפה, עיניו שחורות ושערו מתולתל. לאה הייתה קטנה ונחמדה.

כמונו, גרו בהתחלה מריו ולאה בגבעת ברנר, תחת כנפיו של נינו. בואה של אירמה הקל על אבא ונתן לו נקודת אחיזה, אבל המתח בינו לבין ג'וליו לא פג. לבסוף הציע ג'וליו לאבא להתחיל בגידול נסיוני של עופות, שישמש לבקרת הייצור של התרופות והתכשירים הווטרינריים של "אביק". כשהסכים אבא להצעה, נשמתי לרווחה ובירכתי בלבי את ג'וליו על הרעיון הנפלא. הפתרון היה טוב לכולם: ג'וליו השתחרר מסמכותו מהביקורת המתמדת של אבא, אני יצאתי מהפינה הצרה שאליה דחקו אותי שניהם, ואבא שוב הרגיש סוף סוף "בעל הבית". בשבילו היה השינוי ברכה של ממש. המתח שהיה באוויר רפה. אבא כמובן היה המאושר מכולם: שוב הייתה לו ממלכה קטנה משלו, שבה יכול לעשות כרצונו. העבודה העסיקה אותו מבוקר עד ערב והוא השתמש בה בכל תכונותיו הישנות, שלא מצאו ביטוי מלא כשהיה אתנו: יוזמה, חריצות, יצירתיות ושמחת העשייה. זה זמן רב לא ראיתי אותו מאושר כל כך. מאוחר יותר, כשסיים את השירות הצבאי, הצטרף מיכאל לסבא בעבודתו בלול הנסיוני. היו ביניהם הבנה ועניין משותף בעבודה.

אירמה השתלבה היטב בחיים החדשים. אני הערכתי את האופן שבו התמסרה לעבודה בכל הלב. בלול הנסיוני יכלה שוב לעבוד עם רנאטו, כמו בימים ההם בפרארה, אבל הפעם עשתה זאת בראש מורם ומעמדה של שוויון. למען האמת, התקשיתי לחבב אותה ומעולם לא הבנתי בדיוק מה מצא בה אבא, אבל לא יכולתי להתעלם ממסירותה אליו.

נראה היה שהחיים זורמים בשקט, אבל השקט לא נמשך לאורך זמן. מריו ולאה לא מצאו את מקומם בגבעת ברנר. לאה, בת מילאנו מעודנת, לא התאימה לחיים המשותפים, ובני הזוג וילדם ראובן עברו לגור בבית עובד. מכאן משתנה מהלך הסיפור: כמעט כל גיבורי הסיפור העצוב הזה התפזרו או מתו. מריו ולאה התגרשו, והגירושין השאירו משקע של מרירות וטינה. לאה נישאה שוב, ומאז לא פגשתי אותה. סיפרו לי שהיא מחלקת את חייה בין איטליה לישראל. אבי חזר לרחובות, חלה ומת אחרי מחלה ממושכת. אירמה לא מצאה בה את הכוח לטפל בו בתקופה האחרונה, וגם אני, אחרי שניסיתי לטפל באבא בביתנו, נאלצתי להסכים לאשפוזו. אירמה נסעה לאיטליה ושבה לכאן לאחר מכן. היא נפטרה פה ונקברה לא רחוק מקברו של אבא. אבא נקבר ליד אמא בגבעת ברנר. מריו התחתן שוב; אשתו נילי צעירה ממנו ב14- שנים, יש להם ילדה, ושלושתם חיים יחד חיים טובים ושקטים.

מאחר שזה ספר הזכרונות שלי, אני מרשה לעצמי לא להיכנס לפרטים בנושאים שבהם הזכרונות עלולים לגלוש לרכילות מיותרת, או שאני עלולה לשפוט בהם באופן סובייקטיבי או פוגע. העדפתי לא להרחיב בכל מה שנוגע למריו ולאבי. הכאב נותר כאב, ודי לנו שמריו ואני יודעים זאת.

הבנים

"יהוא, אריאל, יורם, מיכאל, A tavola" – בואו לאכול! כשאני מגיעה לרחובות, היקרה לי לא פחות מפרארה, השכנים של אז מזכירים לי את המשפט הזה המהדהד בזכרונם כאילו היה מעין סיסמה משפחתית.

מישהו חכם אמר שכל ילד של אותה משפחה נולד במשפחה אחרת. עם הולדת הילד הראשון, הופכים בני הזוג למשפחה; כשייוולד השני, ישתנה שוב ההרכב המשפחתי, וכך יהיה עם הולדת כל ילד. אצלנו אפשר להגיד שכל שני ילדים נולדו במשפחה אחרת. יהוא ואריאל נולדו וגדלו בתנאים שונים לגמרי מאלה שבהם גדלו יורם ומיכאל. בעשר השנים המפרידות בין שני "זוגות" הבנים שלי, חלו במשפחתנו שינויים עמוקים.

אילו הורים היינו ג'וליו ואני? איש אינו יכול להיות אובייקטיבי כשהוא מנסה להסביר את חייו. כל אדם הוא התגלמות סובייקטיבית, ולאם קשה עוד יותר לתאר ולהסביר בלי משוא פנים (כלפי עצמה) את התנהגותה ואת רגשותיה. אני בטוחה שאת כל מה שאומר ידחו בניי או מישהו מהם. הורים וילדים מבינים באופן שונה לחלוטין את הקשרים ההדדיים ביניהם. מעשים, התנהגות, משפטים שנאמרו – הילדים תופסים את כל אלה באופן שמאלץ את ההורים לשאול את עצמם: "האומנם היינו כאלה?" גם המצב ההפוך איננו בלתי אפשרי ואפילו לא נדיר.

מכל מקום, הפילוסופיה האמהית שלי הייתה פשוטה למדי: להתבונן בילדים, לעקוב אחריהם ולמעט בהתערבות ככל האפשר. כמעט שלא נהגנו להעניק פרסים ודברים דומים וסמכנו על השיטה החינוכית של הורינו, שהתבססה על הדוגמה האישית. אני לא דרשתי מהם דברים שלא יכלו לעמוד בהם. ה"לא" הנדיר שלי עמד כמעט בכל המבחנים. ועם זאת, בקשות ותחינות לא הזיזו אותי מדעתי. אולי מורשת וירטנברג של אבי גרמה לי להיות אם קשוחה במידה מסוימת, ממעטת בגילויי חיבה ורגשות. אולי, בלי שהייתי מודעת לכך, ניסיתי לחקות את אמי בעלת העקרונות, או אולי המציאות היא שהכתיבה לי את התנהגותי: כדי לגדל ארבעה בנים דרושה משמעת, אחרת כל הגבולות נפרצים בקלות. לפעמים אסרנו עליהם נסיעות פרועות או טיולים שנראו לנו מסוכנים. רק פעם אחת קיבל יורם מכות מאביו, מפני שחזר הביתה מאוחר יותר מהזמן שנקבע, ואנחנו, שכבר היינו מודאגים ביותר, פנינו לתחנת המשטרה ביפו. במקרה אחר, כאשר הביא אחד הבנים הביתה נערה שנראתה לנו לא מתאימה לו, התערבנו באופן נחרץ; היום אינני יודעת אם הייתי חוזרת על המעשה. אבל בכל הדורות הילדים מעדיפים לעשות את שגיאותיהם שלהם ולא ללמוד מנסיון הוריהם. היום, כשבניי אנשים בוגרים העומדים ברשות עצמם ויש להם ילדים גדולים, יש בינינו יותר הבנה והסכמה מאשר בעבר, אבל פער הדורות בעינו עומד.

גם בניי רואים את עצמם שייכים לשתי קבוצות גיל שונות. סימני השיפור במצבנו הכלכלי נראו בעיני יהוא ואריאל כתפנוקים של עשירים. הם זוכרים שהיו עוסקים בכל מיני עבודות – חליבה, תיקוני אופניים, מכירת עלי פרג – כדי להשתכר כמה גרושים. חוויותיהם כנערים היו שונות לחלוטין מהחוויות של יורם ומיכאל, שהיו נוסעים לחו"ל והיו מבלים את הקיץ בקייטנה של אירנה כהן שלימדה אותם אנגלית. יהוא ואריאל אמנם לא זכו במותרות ונסיעות לחו"ל בנערותם, אבל השלימו את החסר בשנים שלאחר מכן. אני מרגישה את עצמי פטורה מרגשי אשמה בגלל ההבדלים בתנאי החיים שבהם גדלו ילדיי. כרוב ההורים, גם אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו, בהתאם לנסיבות ולאפשרויות. לילדים שלנו, כמו לרוב הילדים, יש לפעמים הרגשה של קיפוח.

בחיבה ובגעגועים אני חוזרת לימי ילדותם של שני בניי הגדולים דווקא. אריאל זוכר עד היום את התבשילים הטעימים שהייתי מכינה מהתרד ושאר הירקות שהיה מגדל עם יהוא בגינתנו ברחובות. את החיים הקשים בשנים הראשונות של המדינה הקלו עלינו הרגשת החברות ושותפות הגורל שאיחדו את כולם. היה לנו טוב ברחובות הקטנה והמשפחתית ונהנינו מביתנו המרווח ברחוב פינס (חמישה חדרים ומטבח), לוקסוס נדיר בימים ההם. אחרי מותה של נונה השכרנו את אחד החדרים וההכנסה הקטנה הועילה לנו מאוד, אף על פי שהנוחות והפרטיות שלנו קצת נפגעו. השכנים בבניין היו טובים וחברותיים.

בגינתנו גדלו שבעה עצי פלפל שנטעה נונה לכבוד שבעת נכדיה. ביתנו היה למרכז החברתי של ילדי הסביבה. אילן, אחיינו המאומץ של הווטרינר קרומהולץ, היה בן בית אצלנו כמו רבים מחבריו. יום אחד הוא הביא לנו מתנה מופלאה: כלב זאב יפהפה ונבון, מצויד בתעודת יוחסין. קראנו לו טרזן וזה היה שמם של כל הכלבים שבאו אחריו. אחרי טרזן הראשון היו בביתנו כמה כלבי זאב ועל אחד מהם אספר בהמשך.

אני מקווה שאינני משפצת ומייפה יותר מדי את השנים האלה. הגעגועים, מטבעם, מלבישים על פני המציאות מסכה שמטשטשת את פגמיה. אני זוכרת את השנים האלה כשנים שלוות ונעימות. ג'וליו, בפנאי המועט שעמד לרשותו, היה אב למופת. כבר סיפרתי על חוג הטיסנאות שהתקיים בביתנו בכל יום שישי. בשבת היינו יוצאים לטיולים וממשיכים בהם אתל מסורת הטיולים עם אבא בפרארה. חידשנו את המסורת הזאת כבר בתל-אביב, כשרכבנו על האופניים בסביבות ביתנו הראשון ברחוב דיזנגוף. לג'וליו, לי וליהוא היו אופניים מתאימים לכל אחד, ואריאל ישב על ה"רמה" באופניים של ג'וליו.

הזמן אינו מטשטש את הזיכרון של "צער גידול בנים". גם היום גידול ילדים אינו מבצע קל, והאמהות הצעירות של היום אינן עייפות פחות או מודאגות פחות מהאמהות של פעם. ובכל זאת, המחשבה על השנים הראשונות של יהוא מעבירה בי צמרמורת. אני נזכרת בחלחלה באם הצעירה וחסרת הניסיון שהייתי ובלילות החרדה ליד מיטתו של יהוא. מי מכיר היום מחלה בעלת השם המוזר "התקף אציטון", שתופעותיה משונות, ומי בכלל שמע עליה? העצבים של ג'וליו היו מתמוטטים כשהיה שומע את רעש גריסת הסוכר תחת שיניו של הילד, שהיה חייב לאכול כמויות גדולות של סוכר. כאילו לא די בכך, חלה יהוא בהרעלת דם שנטלה ממנו את שארית כוחותיו. אני זוכרת את הדילמה הקשה, כאשר הציע לנו הפרופסור מאטוצי לנסות תרופה חדשה. הסכמנו לניסיון, והוא הצליח לבסוף, אבל היה עלול לסכן את הילד. לא היה מה להפסיד כשהלך יהוא והידרדר לנגד עינינו.

זכרוני האמהי משמר את הכל: המחלות והתאונות של בניי, כאילו הוקצבה להם ולי מנה מסוימת של פגעים עד התבגרותם. אריאל חלה בדלקת ריאות ובחזרת בחורף 1950, החורף היחיד מאז עלייתי ארצה שבו ירד שלג. יורם, שהיה שובב גדול, נפצע בנפילה מהאופניים בדרכו לשיעור איטלקית. מיכאל סבל מזעזוע מוח כתוצאה מנפילה מהאופניים. התאונה אירעה זמן קצר אחרי שעברנו לגור בביתנו החדש בשיכון דן. כשהגיעו האורחים לחגיגת הבר מצווה של יורם, שכב מיכאל במיטה, ורק האנשים הקרובים ביותר הורשו להיכנס לחדרו ולברך אותו. על התאונה שקרתה אפשר לומר שבחוסר המזל היה לנו מזל. זה היה ביום שני; עפ"י ההגבלות שהטילו השלטונות נקבע לכל כלי רכב יום בשבוע שהנסיעה בו הייתה אסורה. היום שלי היה יום שני דווקא, ומכיוון שלא יכולתי לנסוע למפעל, הקדשתי אותו לעבודות הבית. כשתליתי את הכביסה מאחורי הבית הגיע טרזן שלנו כולו נסער. הוא נבח ונבח ומשך בבגדיי, כאילו רצה להגיד לי: "בואי, בואי, קרה משהו". לא הייתי זקוקה להסברים כלביים נוספים. ניגבתי את ידי בסינור ורצתי אחריו. בפינת הרחוב שכב מיכאל על המדרכה, מחוסר הכרה. יורם היה מזועזע מכדי להסביר לי מה קרה. אחרי שנרגע קצת סיפר לי שמיכאל רצה לנסות לרכוב על האופניים כשרגליו על הכידון. הילד הקיא וריר צהבהב התייבש בזוויות פיו. שלושה ימים שכב מחוסר הכרה בבית חולים, וגם אחרי שחזרה אליו הכרתו היה זקוק להשגחה ולטיפול. מיכאל גרם לנו לדאגה גדולה עוד פעם: במלחמת יום כיפור נכווה בהתפוצצות בשדה התעופה רפידים.

אינני רוצה להאריך בתיאור קורותיהם של ילדיי. סיפורו של כל אדם שייך לו והוא יכול לעשות בו כרצונו. לסיפורי ילדיי יש מקום בזכרונות שלי והם שופכים אור על ג'וליו ועליי לא פחות מאשר עליהם. המשמעת, כפי שכבר אמרתי, הייתה יסוד חשוב בביתנו. הילדים היו רגילים לסדר את החדרים שלהם ולשטוף את הכלים. לפי סידור עבודה שבועי היו עורכים את השולחן, מצחצחים את הנעליים וממלאים עוד תפקידים דומים. אמנם לא הייתי ממש גאה ושמחה כשנקראתי שוב ושוב לבית הספר בגלל מעשי הקונדס של אריאל, אבל גם לא נזפתי בו יותר מדי. בתוך תוכי הייתי משועשעת משובבותו, השונה כל כך מרצינותו של יהוא.

כל אחד מבניי מיוחד בעיניי. ליהוא כמובן היה – ועדיין יש – מעמד של בכור. הוא היה נערץ על אחיו והיה השקט והרציני מכולם. בדרך כלל היה נסגר בחדרו עם ספריו ומהם היה אפשר להוציא אותו רק על ידי קריאה ממש לתוך אוזנו. יהוא הצליח בעיקר במקצועות הריאליים. בכיתתו הודבק לבעיה מתימטית מסובכת במיוחד הכינוי "הבעיה של יהוא", מפני שהיה היחיד שהצליח לפתור אותה. אין פלא שג'וליו תלה בו תקוות: בשביל בנו בכורו המוכשר והלמדן הייתה לו תכנית ברורה של לימודים ואחר כך של השתלבות במפעל. התכנית הייתה מבוססת על המסורת המשפחתית: יהוא היה ממשיך את דרך אביו, כמו כל בן במשפחות הירש ובונפיליולי. אילו העדיף יהוא קריירה מדעית על קריירה עסקית, קרוב לוודאי שלא היה ג'וליו מתנגד, אבל בחלומותיו הגרועים ביותר לא תיאר לעצמו שיהוא יבחר בדרך "ההגשמה". ג'וליו התעלם מהעובדה שחיידק האידיאליזם השיתופי חדר למשפחה כבר הרבה שנים לפני כן, ודי אם נזכיר את הדוד נינו.

המעבר לתנועת "השומר הצעיר" השפיע מאוד על יהוא. ב"נוער העובד", שאותה עזב בגיל 13 עם חבר, לא ידעו לעורר בו שינויי רעיונות וערכים. בדיאלקטיקה השיתופית מצא את עצמו נלהב לרעיון.

ג'וליו לא הביא בחשבון שיהוא היה נער צעיר. הוא ראה בבנו הבכור בר-פלוגתא הנאבק אתו בכוחות שווים. ג'וליו התנגד והתווכח, הוויכוח היה למריבה, אבל יהוא לא שינה את עמדתו. אני הייתי שוב באמצע בין שני גברים של חיי ולא התערבתי, כמו שלא התערבתי בוויכוחים בין ג'וליו לאבי. יהוא העמיד אותנו בדילמה קשה; רק לאחר זמן הבנו שעלינו לקבל את החלטותיו האישיות. יהוא וחברתו רחל, שאני קיבלתי כבת, יצאו להיאחזות הנח"ל בצאלים. כשסיימו את השירות הצבאי התחתנו, עדיין היו צעירים מאוד. כל בניי התחתנו צעירים, בשנות העשרים המוקדמות של חייהם.

פה אני מרשה לעצמי חריגה קטנה מסיפורי, כדי לדבר על אביה של רחל. על פי דרכו, הגשים גם הוא את עקרון "הפירמידה ההפוכה". כל היום ישב בסנדלרייה הקטנטנה שלו בשוק, שכמה מדרגות הפרידו בינה לבין המדרכה. הוא עבד בשלווה, כשפיו מלא מסמרים, ומסביב התנהלו הוויכוחים של "פרלמנט רחובות". אנשים שונים מאוד היו נפגשים שם, משוחחים, מתווכחים וסופגים את תכונות השקט, הענווה והחכמה שלו. כשנח מעבודתו היה אביה של רחל מפסל בעץ יצירות זעירות נהדרות: פניה של סופיה לורן, עַיִר חמוד, בית הכנסת של העיירה בגולה. פעם זכה בפרס לפסלים חובבים והשקיע את סכום הפרס בנסיעה לארצות הברית, כדי להיפגש עם אחיו שלא ראה שלושים שנה.

כלתי רחל בנוכחותה הזכירה לי לעתים את צערי על שלא ילדתי בת. כשהיו מיכאל ויורם רבים ומתקוטטים עד זוב דם הרגשתי היטב את כיסופיי לילדה מתוקה ועדינה. אינני יכולה להכחיש דקירה של קנאה כשאחת מחברותיי הביאה לעולם ילדה. גם אני הייתי רוצה לפחות ילדה אחת! כשנכנסה רחל למשפחה בא רצוני על סיפוקו ולוּ באופן חלקי; רחל סללה את הדרך גם לכלות האחרות. עכשיו אני יודעת שהקשרים בין אמהות לבנות מורכבים הרבה יותר מהקשרים שבין אמהות לבנים, ובגילי כבר השלמתי עם כל מה שיש לי ועם כל מה שאין לי בחיי.

כשהילדים גדלים ויוצאים מתקופת הנערות המסורבלת, ההורים חושבים שהנה מתחילה תקופה חדשה, קלה יותר. ואז מגיע השירות הצבאי, ושוב משתנה הכל בחיים המתמלאים דאגות וחרדה. האם האימרה שבישראל גם ההורים מגויסים או מתנדבים לצבא ברגע שהבן מתגייס היא מוגזמת או לא מדויקת? גם ההורים שותפים לשינויים שחלים בבן החייל, אבל בשעה שהבן החייל מתרחק לאט לאט מהוריו, הם, במעין נסיגה, מתקשרים לבן בקשרים מחודשים של דאגה ושל געגועים. התהליך הקשה הזה לא בא מרצונם. אולי היו מעדיפים ליהנות סוף סוף מהחיים בלי הטרדות והדאגות של גידול ילדים, אבל אז ההורים מגלים שצמיחת השיניים, כאבי האוזניים, מחלות הילדות, הפטפוטים והשאלות האינסופיות – כל אלה היו בדיחה. המערכה האמיתית מתחילה בשער הבקו"ם.

המחשבות האלה הציפו אותי כשאחד מבניי היה בצבא. הבית לבש צורה שונה. בתכנית השבועית נכללה הנסיעה לבסיס הצבאי אי-שם. משלוח החבילות לחיילים לא היה נפוץ כל כך אז, אבל אנחנו היינו מביאים לילדים את כל כמות המצרכים שיכלה מכוניתנו להכיל. היינו נוסעים מאות קילומטרים בכבישים גרועים, שהקפיצו בפראות את גלגלי המכונית, אבל בסוף הנסיעה חיכה לנו הפיצוי: הבן שמח לבואנו. לפעמים נהנינו גם מהטיול, מהנוף הנהדר של הנגב ומשדות הפרגים שהקיפו כתפאורה צבעונית את המחנה הצבאי בבית גוברין. המחנה עמד על שטח נרחב של אדמת גיר, בין גדרות תיל לבנות. אחרי הביקור הראשון הבנתי מדוע המדים של אריאל היו ספוגים תמיד בגבס ומדוע משקע של גבס נח לו תמיד בתחתית האמבטיה.

בכל זאת, היינו קצת שונים מההורים האחרים, ואני ייחסתי את השוני ל"מורשת הווירטנברגית" שלנו. היינו מאופקים יותר והסתרנו זה מזה את דאגתנו. התנהגותנו הייתה טבעית, ולא מתוך החלטה מודעת. הביקורים התכופים אצל הבנים נועדו להפיג את הדאגה הסמויה. כשחזרנו מביקור בהיאחזות או בבסיס ידענו שלפי שעה לפחות הכל בסדר אצל הבן.

אני זוכרת את נסיעתנו הראשונה לצאלים, את הנוף המדברי ששלט במרחבים אחרי נגבה, את המראה הפתאומי של קיבוץ מוריק באופק, אבל כשהתקרבנו נוכחנו לדעת שלא היו שם לא עצים ולא מים, אלא פאטה מורגאנה מתעתעת. עם יהוא עברנו את קשיי הימים הראשונים של קיבוץ זיקים. מי שלא ראה את המקום אז, יתקשה להאמין איך חברי הקיבוץ הניסו את המדבר ממש במו ידיהם: הפאטה מורגאנה הייתה למציאות.

יהוא גויס בפרופיל כ/ל. בבדיקות הרפואיות התגלה מום קל בלבו, תוצאה של מאמץ מוגזם במחנה עבודה כשהיה בן 14. אריאל היה חייל קרבי והשתתף כמפקד בהרבה מרדפים אחרי הפידאין, המחבלים של אז. לא פעם חזר בפנים חתומות ועצובות, ואני ידעתי שמשהו קרה, שמישהו נהרג. "אריאל שוב חזר בחתיכות קטנות", הייתי אומרת לג'וליו, וידעתי שקשה לאריאל, בין שההרוג היה "שלנו" ובין שהיה "שלהם". ניסיתי לקרוא את פניו, לנחש אם הוא זקוק לנו או אם הוא מעדיף להתכנס בתוך עצמו. כשנפצע אריאל ממוקש במהלך סיור נבהלתי, אבל לא הופתעתי. הרגשתי טוב יותר כשנאמר לי שהוא בבית חולים, אבל פציעתו קלה. "בבית החולים הוא במקום בטוח", הרגעתי את עצמי. ידעתי שנפגע בעמוד השדרה וריאותיו נחרכו. כשנשלח הביתה להמשך הטיפול הזעקנו את רופא המשפחה שלנו והוא בדק אותו שוב, אבל כשהשתפר קצת מצבו, אריאל ברח כדי להשתתף עם חבריו בקורס קשה, כאילו דבר לא קרה.

כל מה שהורים יכולים להוריש לילדיהם הוא דרך החיים. כשאני מתבוננת היום בילדיי אני מרוצה וגאה. יהוא בעל משפחה והוא חבר קיבוץ זיקים. הוא איש רציני, שקול ואחראי. אריאל, בוגר "אורט", מכהן היום בהנהלת אורט, הוא יושב ראש של ארגון בוגריו בישראל ומחפש נתיבים נוספים ליכולתו ולכשרונותיו הטכנולוגיים והניהוליים. הוא גם חבר פעיל בלשכת המסחר איטליה-ישראל והוא חבר בהנהלת האגודה "ארץ ישראל יפה". יורם ייסד חברה חדשה בתחום הפרמצבטי. אני נזכרת באחד מרגעי האושר והגאווה של ג'וליו כאשר התקשר אליו יורם במלחמת ששת הימים ופנה אליו במילים האלה: "אבא, אל תדאג, עשינו ניקיון יפה, תחשוב בגדול, שתי ספרות". ג'וליו פענח את ההודעה בקלות. כשהודיע הרדיו על המפלה האווירית של האויב, הוא כבר ידע. יורם עדיין קשור לחיל האוויר. מיכאל מפתח בחריצות חברת היי-טק חדשה ומצא סוף סוף תעסוקה שנותנת לו סיפוק. נכדיי, בני ארבעת הבנים שלי, הם מבוגרים ומוצלחים, ואני כבר נהנית מדור הנינים.

מכירת אביק

רק אחרי מותו של ג'וליו הבנתי מה היה "החטא הקדמון" שלנו.

"החטא" של ג'וליו ושלי היה שכמו בדברים רבים אחרים חשבנו ונהגנו כאילו היינו אדם אחד והחלטנו במודע שכל ילדינו ישולבו בחברה המשפחתית. מעולם לא היה לנו ספק שזאת ההחלטה הטובה והנכונה ביותר. שנינו יצאנו ממשפחות שבהן המשיכו הבנים את עבודתו של האב. אלה היו מסורת, גאווה וביטחון שנמשכו מדור לדור. ראינו בכך מטרה מוצדקת לחלוטין, בלי שום ספקות. שמחנו בלבנו: הנה, הכנו לילדינו מטרה שאליה ישאפו, מקום שיוכלו להתפתח בו ולהצליח בלי תחרות, בלי מתחים.

כל בנינו נולדו לתוך "אביק", חיו אותה, נשמו אותה. ליד השולחן בשעת הארוחות דיברנו על "אביק". לפי הבעת פניו של ג'וליו יכולנו להבין אם עבר עליו יום טוב או יום קשה, אם הכל ב"אביק" התנהל כשורה או שמא ההפך הוא הנכון.

חברינו ובאי ביתנו היו קשורים בצורה זו או אחרת ל"אביק". בימי החופשה היו הילדים מסתובבים באולמות הייצור ובמשרדים. שמחתי לראות אותם שם, גם אם אולי הייתי עסוקה מכדי להראות זאת. נזכרתי בשעות הרבות הנפלאות שביליתי במעון הילדים של "טריקו הירש" ואחר כך גם בין המכונות הרועשות של אולמות הייצור. קיוויתי שגם לבניי יהיו אותם רגשות.

ג'וליו הכין תכנית לעתיד "אביק" ולעתיד ילדיו גם יחד. הוא התכוון לחלק את החברה לענפים שונים: ענף פרמצבטי, ענף כימי וענף וטרינרי שיפעלו תחת הנהלה כלכלית אחת. הוא חשב שכך יוכל כל אחד מילדינו לנהל ענף אחד ב"אביק" ולהתחלק בפירות עבודתם. לדאבוני, לא איפשר לו מצב בריאותו להשלים את תכניתו.

אני, שנותרתי אחרי ג'וליו, לא יכולתי לתאר לעצמי איך יתגלגלו הדברים אחרי מותו. לא יכולתי לחזות את ההתפתחויות בתוך החברה, את המתח ואת היריבות שנוצרו בין ילדיי באין יד מכוונת.

ג'וליו היה מהנפילים בארץ, ואני מתכוונת בעיקר לכישוריו כיזם וכאיש תעשייה וניהול. היו בו, זה לצד זה, חזון כמעט נבואי וכישרון מעשי. על חולות נתניה הוא התווה את העתיד של "אביק". הוא היה בעל גישה ריכוזית מוצהרת והחזיק בידיו את החברה כולה. כל פיסת נייר שנכנסה או יצאה קיבלה את אישורו או סומנה בעט ירוק, בהערה או בסימן שאלה. כל החלטה, קטנה כגדולה, הייתה שלו. עם חלוף הזמן החברה התרחבה, המפעל גדל, בדיוק כפי שחזה ג'וליו. ואז הוא הבין שאדם אחד לבדו לא יוכל לטפל בכל ענפיה של החברה שלנו. משום כך הכין את תכניתו לטובת החברה ולטובת ילדיו.

בתחילת שנות השמונים התחיל הגוף לבגוד בג'וליו. המחלה כרסמה בו כבר כשמונה שנים לפני מותו. אני הבחנתי בתופעות עוד מראשיתן, אבל איש לא רצה להאמין, כי מחלת אלצהיימר עוד לא הייתה אז ידועה כל כך.

בשנותיו האחרונות פרש ג'וליו מהפעילות הניהולית ומינה לחברה מועצת מנהלים, אבל המועצה מינתה אותו ליושב ראש פעיל, כך שעל אף ויתורו שבשתיקה על מעמדו כאיש הדואג לכל ומחליט בכל, הוא נשאר במשרדו, היה במגע עם הכל וההחלטה הסופית עדיין הייתה שלו במקרים רבים.

מאז יסדנו אותה עם חמישה שותפים, עברה חברת "אביק" דרך ארוכה. במשך תקופה קצרה חשבנו שנוכל לנהל שנינו את המפעל בלי שותפים. קצת יותר מאוחר החלטנו לצרף שותף סמוי, מר חג'אג', יהודי תושב רומא. החברה שרק נוסדה קיבלה את השם הרשמי "משאב". השינויים העידו על דינמיות ועל שאיפה להתפתחות. כשלא היה די בחג'אג' למימוש השאיפות האלה, צירף ג'וליו את חברת ההשקעות של בנק דיסקונט. במושגים של אותם ימים, זאת הייתה הצלחה גדולה. במשך תקופה מסוימת התנהל הכל על מי מנוחות ובהגינות, עד שהתבררה צדקתה של האימרה הישנה, ששני מלכים אינם יכולים לשאת כתר אחד. לג'וליו ולדן טולקובסקי, יו"ר חברת ההשקעות של בנק דיסקונט, לשעבר אלוף ומפקד חיל האוויר, היו השקפות שונות על ניהול החברה, והם נפרדו לבסוף. שוב היינו במצב כלכלי קשה מאוד, מפני ש"לפטיט", שותפתנו באיטליה, נאלצה להיפרד מאתנו בגלל החרם הערבי.

אחרי שנשאר בלי שותפים חיפש ג'וליו בדחיפות משקיע חדש, בין השאר כדי להוכיח למתחרים שחברת "אביק" לא נשארה אבודה ובודדה. השותפה החדשה הייתה לא פחות מאשר חברת ההשקעות של בנק הפועלים. אבל כשהחמירה מחלתו של ג'וליו ולא הייתה עוד יד מכוונת, לא ידעו בנינו למצוא את הדרך הנכונה.

כולם היו בניי וכל ארבעת בניי היו גם בנים של "אביק". כבר סיפרתי איך חדרה "אביק" למארג חיינו המשפחתיים והחברתיים. חיינו וחיי ילדינו התמזגו בחיי "אביק", המפעל, שראיתי בו את בננו החמישי. המושג המוכר של "חברה משפחתית" התאים לגמרי ל"אביק". אז נראה לי הדבר טבעי ורצוי ביותר: את המושג המקודש הזה הבאתי אתי מהבית. במעמקי לבי, בלי מחשבה מודעת, שאפתי להגשים את החלום של הוריי או, ליתר דיוק, שאפתי לתקן את מה שהגורל לא איפשר להוריי, בעלי "טריקו הירש" הבלתי נשכח, בגלל מותו של אוּגוֹ, בגלל המלחמה והפרדה שבאה בעקבות האירועים ובעקבות עלייתנו. היום, כשבאפשרותי להביט אחורה – דבר שלא תמיד מנחם אותי ומקל עליי את ייסורי נפשי – אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו היה מהלך העניינים שונה? איך היו אוּגוֹ ואבינו מסתדרים ביניהם? איך היה משתלב ג'וליו במערך המשפחתי? איך היו מתפתחים יחסיו עם אוּגוֹ? אחרי שבמשפחתי ובחברה המשפחתית פנו הדברים לאן שפנו, היום אני שואלת שאלות שלא שאלתי פעם. מחשבות רבות מצטופפות לעתים קרובות במוחי ומוכיחות שאינני עוד בטוחה כמו שהייתי אז במה ש"צריך לעשות" או "לא צריך לעשות". בדבר אחד אין לי ספק: ג'וליו ואני נועדנו זה לזה, בכל מצב, בכל הנסיבות... אבל לא יכולנו לדרוש מילדינו שיראו את החיים ואת העתיד על פי רצוננו.

מארבעת בניי היה אריאל קשור ל"אביק" באופן מיוחד, בגוף ובנפש. הקשר היה חזק במיוחד מפני שיהוא, הבן הבכור, בחר בזמנו בדרך ההגשמה החלוצית. עכשיו נראית הדילמה של ההגשמה קצת מיושנת ומאובקת, אבל אז היה לה תוקף רב. גם אם יהוא לא שיתף אותנו בסערות המתרחשות בנפשו, אין לי ספק שרצונותיו המנוגדים נאבקו בתוכו ימים ולילות. הוא החליט לבסוף, והחלטתו – שג'וליו לא היה מאושר ממנה, אבל למד לכבד אותה – השאירה את מקומו לאריאל. אריאל עבד ב"אביק" 34 שנים, והיה חדור שאפתנות ורצון להצליח. קשה היה להבחין אצלו בין שאפתנותו האישית לבין החיפוש אחרי הטוב ביותר לחברה. אריאל ו"אביק" היו כאילו דבר אחד.

כשאני מספרת את הדברים עולה בי המחשבה שהבאנו מאיטליה הרבה מחוק ההייררכיה המשפחתית. בהתאם לחוק הזה ציפינו שהבכור ימשיך את דרכו של האב, ואם לא הוא, יבוא במקומו הבן השני. למזלנו, אריאל התאים ל"אביק" כמו ש"אביק" התאימה לו. היה לו כישרון טכני, שירש קרוב לוודאי מנונו רנאטו ומהדוד אוּגוֹ שלא זכה להכיר. הוא התחיל לעבוד ב"אביק" מיד לאחר השחרור מהצבא, בתפקיד טכני צנוע. זמן קצר אחרי נישואיו עם תלמה נשלח לאיטליה. הקור העז של אותו חורף, הריחוק מהארץ והרגשת הזרות בוודאי לא הקלו על הזוג הצעיר, אבל לנו, ההורים, נגרמה נחת אמיתית: המהנדסים האיטלקים של חברת "לפטיט" הופתעו מאריאל ולא חסכו ממנו שבחים. אריאל גילה את סוד התקלות החוזרות ונשנות באחת המכונות הנחוצות ביותר ואיפשר שוב את השימוש בה, אחרי שכבר התייאשו ממנה.

עברו השנים וגם יורם ומיכאל הצטרפו לחברה. יורם נמשך לנושא הפרמצבטי והכלכלי ובכיוון הזה השתלם בשנות לימודיו באוניברסיטה. עוד שגיאה עשינו כשהכנסנו אותו לחברה מיד, במקום לשלוח אותו להשתלם ולהביט אל העולם הגדול, כפי שנהגנו עם אריאל לפניו. ליורם יש כשרונות טבעיים שבזכותם הצליח בכל זאת להתגבר על קשיי החיים. הוא גם יודע את ערכו, ודבר זה העניק לו סמכות בעיני הזולת, אבל גם גרם לו לבעיות בקשריו עם הממונים עליו. היו לו חילוקי דעות עם מנהל הענף שבו עבד והוא עזב את "אביק" כבר בשנת _____________

גם במה שנוגע למיכאל עלינו להגיד "חטאנו". נשאר הענף הווטרינרי של החברה, שלפי תכניתו של ג'וליו היה צריך להימסר לידיו של ילדנו הרביעי. כיוונו אותו לדרך הזאת, בלי להיות בטוחים שתהיה לרוחו. אחר כך הוא חיפש גם תפקידים אחרים שבהם יוכל לראות עצמו מועיל יותר ושיתאימו יותר לשאיפותיו. מכל מקום, הייתה חסרה בין האחים אותה אחדות של שאיפות ויעדים ש"אביק" נזקקה לה כדי להמשיך להתפתח.

כשהועמדתי בפני הבעיה הזאת, שגרמה לי ייסורים קשים, הגעתי בצער נורא להחלטה שמוכרחים למכור את "אביק", לפני שיורע המצב ללא תקנה. אבל בוודאי לא התכוונתי למכור ל"טבע", מפני שהתנגדותו הנחרצת של ג'וליו לעסקה הייתה ידועה לי. חיפשנו ללא תוצאות משקיעים שונים, עד שצץ שמו של המיליונר הקנדי ברונפמן, שנראה מעוניין מאוד ברכישת "אביק" שלנו.

רק יומיים לפני חתימת החוזה נודע לנו שברונפמן רק שימש כיסוי לאלי הורביץ מחברת "טבע". היה קשה להתנחם בעובדה שמפעל התרופות הגדול בארץ רצה כל כך את "אביק".

עכשיו יכולנו להבין למה הקונה לא ביקש לעיין במאזנים שלנו: חברת "טבע" המתחרה הכירה את "אביק" כמו ספר פתוח, כפי שאנחנו הכרנו אותה. מאז ומעולם שאפה "טבע" לבלוע אותנו, לא כגלולה מרה, אלא כתרופה מצוינת לחיזוק, שתאפשר לה לשלוט על כל מערך ייצור התרופות בארץ. ב"טבע" ידעו על רגשותינו והסתירו את זהותם. רק יומיים לפני החתימה יצאה "טבע" מאחורי המחבוא שסיפקו לה כתפיו הרחבות של ברונפמן; ברונפמן היה לשותף של "טבע" והביא אתו כמתנה את "אביק".

כבר לא יכולתי לחזור בי: חתמתי, כולי כאב וכעס. מעבר לשולחן ישבו מולי עשרים איש שהתבוננו בי במתח. אינני זוכרת מי ייצג את "טבע"; באותו רגע הייתי ולא הייתי שם, כאילו הכפילה שלי היא החותמת ואני מביטה בה מן החוץ בכאב. בשבילי, בשביל ג'וליו ז"ל ובשביל בנינו, "אביק" הייתה יצור חי, חלק מחיינו במשך חמישים שנה. בית החרושת "אביק" עדיין קיים. מוצריו, כרזותיו, הפרסומות שלו נראים בכל מקום ומוכיחים לנו בכל רגע את קיומו, אבל לכל זה אין עוד משמעות בשבילנו. בראשית יסדנו את "אביק" עם שותפינו, אחר כך טיפחנו והרחבנו אותה ג'וליו ואני, עשינו אותה למרכז חיינו, והיא הייתה למפעל מצליח ועתיר ידע. גם עכשיו, כש"אביק" כבר איננה בידינו, אינני מצטערת על המאמצים שהשקענו בה. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". ג'וליו ואני הקמנו פה משפחה ומפעל. חברת "אביק" הייתה ותישאר אחד הנכסים של החברה הישראלית, ובכך אני גאה.

כבר אמרתי כמה פעמים שהמשפחה עשתה הרבה שגיאות, אבל גם מנקודת המבט הכללית לא הקדשנו די מחשבה לפער הדורות שבין הורים לילדים, להבדלים שנוצרו בעולם ולהתקדמותו בין דור אחד לזה שאחריו. לא חשבנו על ההבדלים בינינו, שבאנו מהגולה חדורי אידיאלים של הקמת ארץ מובטחת מחודשת, ובין הדור החדש של ילידי הארץ שראו בהקמת המדינה וכבשו אותה בקורבנות ובדמם. כל העולם השתנה, וישראל ובניה (שהם גם בנינו) צריכים להתפתח כמו כל המין האנושי, לפי אמות המידה המוסריות שלהם ולפי השקפת עולמם.

אבל כדי להסיק את המסקנות האלה צריכים להזדקן, צריכים ללמוד להביט אחורה ולהכיר בשגיאות שעשינו.

בית איטליה

בין העיסוקים המשפחתיים ועבודתי ב"אביק" היו חיי מלאים ביותר. הייתי בוודאי מקבלת כבדיחה כל הצעה לפעילות נוספת ודוחה אותה על הסף, בחיוך לעצם הרעיון שאוכל להכניס לסדר היום שלי עוד טיפה אחת של פעילות. חוץ מחיי היומיום השגרתיים שהיו מלאים מאוד, היו מדי פעם אירועים יוצאים מהכלל: אורחים מחו"ל בענייני המפעל, התחייבויות חברתיות, פגישות עם חברים. כל אלה דרשו את נוכחותי ומכולם היה לי סיפוק גדול. אבל לפעמים דברים לא צפויים משנים את מהלך החיים...

באחד הימים בראשית שנת 1959 הזמינה אותי לביתה סילבאנה קסטלנואובו. הלכתי בלי התלהבות: התכנסויות של גברות, על כוס תה, עוגה ופטפוטים, נראו לי תמיד בזבוז זמן, אף על פי שעד היום אני אוהבת לשוחח באיטלקית יותר מאשר בכל שפה אחרת. הלכתי ממש רק כדי לכבד את סילבאנה, אישה מיוחדת שהערכתי מאוד. היא הייתה בת דודו של אנצו סרני, דיברה שפות רבות, ורמזו עליה בלחש שבימי מלחמת העולם הייתה סוכנת המודיעין הבריטי. עכשיו הייתה יושבת הראש של "ויצו" ביפו. באותו יום היא כינסה בביתה שביפו קבוצת נשים ממוצא איטלקי, מפני ש"ויצו" באיטליה התעניינה ביוזמה שתתאים במיוחד ל-ADEI ותסייע לישראל. "יש פה הרבה עבודה. הנוער יעלה על דרך רעה והזקנים יישארו בבתיהם בודדים ונטושים, אם לא נקים פה מרכז לנוער של הסביבה, שיעזור להם להשתלב בחיים. אני רוצה להקים מבין עולות איטליה ועד שיעסוק ביוזמה הזאת ויטפל בה בשיתוף פעולה עם 'ויצו'. אתן מסכימות?" סיכמה. "אבל מישהי צריכה לנהל את הקבוצה", המשיכה, כשהיא נועצת בכולנו את מבטה העקשני. כולנו היינו עסוקות מאוד, וכל אחת התכווצה בפינתה שמא יוטל עליה התפקיד. כדי שמישהי לא תציע אותי, מיהרתי והצבעתי על גבּריאלה ראוונה פלקו, אחותה של חברתי ואלריה. "לגבּריאלה יש ניסיון, מפני שהיא עמדה בראש 'ויצו' באיטליה", הסברתי לקבוצה. "אבל אינני יודעת מספיק עברית", התגוננה גבּריאלה. כולן נראו מודאגות: איטלקית לא הייתה שפה נפוצה ביפו. "בסדר, אעזור לך כשתצטרכי", התנדבתי, ובאותו רגע עדיין לא ידעתי איזו מלכודת אני טומנת לעצמי.

באותה שנה הוקם בית ויצו איטליה על חורבות בית ערבי נטוש בגבול יפו ובת-ים. הדרך מ"אביק" ליפו נהייתה מוכרת לי כל כך, עד שכמעט יכולתי לנהוג בעיניים עצומות. שוב אמרתי בלבי תודה לג'וליו שדחף אותי לקבל רשיון נהיגה עוד בימי המנדט הבריטי, כשאישה ליד ההגה הייתה תופעה נדירה ביותר.

מהר מאוד בלעה אותי העבודה. כנראה זאת תכונה שלי. האכפתיות, הדייקנות, כושר הארגון והמשמעת שירשתי ממשפחתי והועילו לי ב"אביק", המשיכו לעזור לי גם בעבודה ההתנדבותית הזאת. חברתי לידיה לוי סייעה לי מאוד בתפקיד הזה, שלא היה מוגדר, אבל כלל בתוכו את הכל. בעצם, בלי להיבחר ובלי להתמנות, ניהלתי את כל פעילות הבית. בבניין הייתה במקור קומה אחת בלבד, אבל עם הזמן הורחב ושופץ ולימים נבנה בו אגף חדש גדול.

היינו גאות מאוד בעובדה שלביתנו היו באים ילדים יהודים וערבים, בתקופה שעוד לא דובר על שלום ועל דו-קיום. הפעילויות היו משתנות לפי הצורך ולפי האפשרויות. בתחילה היה לנו מדריך אחד שהיה מספר סיפורים לילדים ועוזר להם בהכנת השיעורים. אחר כך נפתחו חוגים לנגרות, לציור ולפיסול. מדור הספורט התרחב לאט. במשך הזמן נוספו גם אולם כדורסל תקני וגם מגרש כדורגל. הפעילות הספורטיבית עודדה את נוכחות הילדים וכך

נתאפשרו עוד פעילויות חינוכיות מגוונות. ניסינו גם ללמד שפות. סילבאנה השתדלה מאוד ללמד את באי הבית אנגלית, אבל לצערה הרב היה המאמץ מאמץ שווא. הנספח לתרבות של שגרירות איטליה שלח מורים לאיטלקית, אבל גם הם לא הצליחו לעורר די עניין. כמה מהחברות לימדו תפריה וסריגה. היום הבית שוקק פעילות כמעט כל שעות הים. ילדים ובני נוער רבים מאוד מבקרים בשעות אחר הצהריים. לפני הצהריים מוצאים שם בני גיל הזהב בית שני" "תה וסימפתיה", התעמלות, חוגים שונים, שיעורי אנגלית ומלאכת יד.

אחרי כמעט 35 שנים של פעילות רצופה, אני יודעת מה שידוע לכל מתנדב: יותר ממה שעשיתי למען בית איטליה עשה בית איטליה למעני. הרבה יותר ממה שנתתי – קיבלתי.

היום לא הייתי יכולה לתאר לי את עצמי בלי המכלול המורכב של פעילויות שהיה לי המזל לקחת בו חלק: עולם מקסים ומרגש, שהעניק לי אושר והעשיר אותי.

היה לי קשה מאוד (בוודאי לא מבחינה גופנית) לכתוב את הדפים האלה. עשיתי זאת למען נכדיי וניניי, כדי שידעו איך נולדה משפחתנו, היא משפחתם.